<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' שחיטת חולין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה. מדקתני שמא יקלקלו ולא שמא קלקלו דייקינן בגמ' שאין מוסרין לחש"ו חולין לשחוט לכתחלה אפי' להשליך לכלבים, שמא יטעו אחרים ויסמכו על שחיטתם, ומה"ט קתני נמי במתני' ואם שחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה בלשון דיעבד, דלכתחלה אפי' אחרים רואין אותן אין מוסרין להם ואמרינן... [סוכה מ"ב ע"א] קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גבו פי' אפי' לכתחלה שוחט, דאי בדיעבד אפי' חש"ו שאין יודעים שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גבן. רובא דרבותא קבעו הלכה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כדמסיק בגמ' דלא כרבינא [ג' ע"ב], ולהכי ראה א' ששחט ואזל לי' לעלמא ולא ידעינן אי גמר אי לא גמר הל' שחיטה שחיטתו מותרת, ומי שמצא גדייו שחוטין ואין מוצאן באשפה אעפ"י שאינו יודע מי שחטן מותרין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי הלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט כראוי מכח האי רובא, דאי לא, לא הוי חזקתו שחוט, דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא במידי דרבנן כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו אבל בדאורייתא לחומרא אמרינן שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם דאמרינן שקדש אבל לקולא לא. ור"ח פ' כרבינא דבעינן למידע שהוא מומחה ואי לא ידעינן שהוא מומחה אין נותנין לו לשחוט.
השחיטה כשרה בנשים ועבדים שהוטבלו לשם עבדות שחייבין במצות כנשים ושוחטין אפי' בקדשים דבני זביחה הם. תני' [תוספתא פ"א] הכל כשרים לשחוט אפי' כותי וערל וישראל מומר, אבל שחיטת עובד ע"ז ושחיטת נכרי פסולה שנ' וזבחת ואכלת ולא שזבח הגוי, ולא שזבח הקוף, ולא נזבחה מאלי'. ושחיטת גוי פסולה ומטמאה במשא אבל מותרת בהנאה דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז, אבל שחיטת מין האדוק בע"ז אסורה בהנאה נמי ככל תקרובת ע"ז אבל אינה מטמאה באוהל.
<h2>דף ד.</h2>
ודמכשירין שחיטת חש"ו אם אחרים עומדים על גבן אע"ג דלית בהון דעה לחייבינהו, מיהו בני זביחה נינהו דליספו להו בידים נבלות וטרפות מדאו' אסור [יבמות קי"ד ע"א]. ונמצא בהלכות ישנות נשים לא ישחטו שדעתן קלות וטבח דלא בריך ואשתלאי ושחיט שחיטתו פסולה וכן ערום ששחט ולא נראו דבריו דלא מצינו בשום מקום דברכה מעכבת, מיהו בנשים חששו הגאוני' ושחיטת כותי אסורה אפי' [ישראל עע"ג] שעשאום גוים גמורי' לכ"ד לשחיטה ליין נסך ליטל רשות ולבטל רשות עד שישכיר. ושחיטת אוכל נבלות להכעיס ודאי אסורה אבל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דחושש בשחיטה וכל שאפשר לו לאכול שחוטה ואוכל נבלות להכעיס מקרי. ומשומד לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא או שאינו חושש... שחיטתן פ' ופסולין לכה"ת כגוי, ועושין יי"נ דלגבי מומר שבת וע"ז כהדדי נינהו, חוץ לענין עריות קדושין גטין חליצות מאונים וממזרות וכדומה, בהנך כולהו המומר כישראל שקדושיו קדושין ואשתו צריכה גט [יבמות מ"ז ע"ב] ויבמתו חליצה, אי אשתמד האי משומד בתר דקדשה אחוה שהרי נשואין ראשונים מפילין, אבל אי קדשה אחיו כבר הי' משומד ההוא אחא מקודם לא צריכה חליצה מיני' ואם בא משומד על א"א הולד ממזר כישראל, דגוי הבא על א"א או על פנויה מסקינן בפ' החולץ [שם מ"ה ע"א] הולד כשר אע"ג דנאסרה על בעלה אם ברצונה בא עליה ואתשאיל הגאון בהאי ענינא והשיב, ושאלתם א"א שהלך בעלה למדה"י וכנסה משומד ישראל והולידה בן ואח"כ נתן לה בעלה גט, ואותו משומד מחלל שבת בפרהסיא, אם הבן כשר, כי אביו נחשב כגוי, וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, או דלמא כיון שאם חזר ושב ישראל גמור הוא הוי הולד ממזר כך ראינו שהולד ממזר, ולא מטעם שאם חזר הוי ישראל גמור, אלא מפני שהיתה הורתו ולידתו של אותו משומד בקדושה, ואין הולכין בזה אחר שמירת שבת וחלולה, שבשני דברי' צריך לדעת משפט משומד. לענין לברך, לזמן, לבטל רשות, לשחיטה וכדומה מן המצות בחינתו בכל אלה לראות אם משמר או מחלל שבת בפרהסיא כדתני' [עירובין ס"ט ע"א] משומד משמר שבת בשוק הרי הוא כישראל לכל דבריו שמבטל רשות, ושאינו משמר שבת בשוק הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות. ולענין עריות קדושין גטין חליצות מאונין וממזרות וכדומה בחינתו לראות, אם הורתו ולידתו בקדושה קדושיו קדושין וגטו גט וחליצתו חליצה ובניו מחייבי כריתות ממזרים כמו ששנינו [יבמות צ"ו ע"א] לענין גרים היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הם כישראל לכל דבר. כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת, בעריות הלך אחר הריון ולידה, אף כאן כיון שנולד בקדושה הולד ממנו ממזר גמור. וכן לענין ירושה ישראל משומד יורש אביו ואת קרוביו והן יורשין אותו ומר רב צדוק גאון... [צ"ל פליג ואמר מומר אין יורש את אביו, ויש אומר אע"פ שיורש מה"ת יש] (ו)כח ביד ב"ד להפקיע ממונו והפקרן הפקר שלא לאבד ממונם של ישראל וכדאי' [כתובות י"א ע"א] יהיבנן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה. וכל זה העתיק הרב ר"י [אלברצלוני] בהל' משומד. ואני הכותב תמה על מה שכ' אם קדשה אחוה והוי ההוא אחא משומד קדם קדושין ל"צ חליצה, ואמאי הא הורתו ולידתו בקדושה, ואי הדר בי' ישראל מעליא הוא, ומאי שכ' נשואין ראשוני' מפילין ליתא דמיתה מפלת כדאמר רבא לעולם חד תנא הוא וליכא פלוגתא וזו ואצ"ל זו קתני, [יבמות י"ג ע"א], ומ"ש בענין הורתו ולידתו בקדושה, והרי גוי שטבל ועלה [שם מ"ז ע"א] הרי הוא כישראל ואי הדר בי' וקדש כישראל משומד נדון וקדושיו קדושין ואם בא על חייבי כריתות הולד ממזר.
והיכא דאשתמד ושחיט מקמי הכא, לא אמרינן מאי דשחט מקמי הכא הוי שחיטת מומר ונבלה אלא אמרינן השתא הוא דיצרא אלבשי' ונעשה מומר כדאי' בבכורות [תוספתא פ"ג] החשוד על ע"ז חשוד על כל המצות שבתורה ולא למפרע אלא מכאן ולהבא שנ' למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. ואית בי' לעיונא דבמכילתין [ל"ט ע"א] אי' השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז, הרי אלו זבחי מתים ואסור בהנאה, שחטה ואח"כ זרק הדם לע"ז, זה הי' מעשה בקיסרי, ולא אמרי בה לא אסור ולא היתר, אסור לא אמרו משום כבודן דרבנן, היתר ל"א משום כ' דרשב"ג דתני' הכותב נכסים לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם, אם הי' רבו שני כהן הרי אלו אוכלי' בתרומה, רשבג"א כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשיו והם ישראלי' לכך אין אוכלין בתרומה, והוינן בה לת"ק אפי' עומד וצווח בתמיהה מתנה אינו זוכה בעל כרחו ומשני בצווח מעיקרא לכ"ע לא קנה, בשתק ולבסוף צווח לכ"ע קנה, כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר, כלומר לאחר אמר זכה בשטר מתנה לפלוני והוא שמע ושתק ולבסוף צווח, ת"ק סבר מדשתק מעיקרא קננהו, והאי דקא צווח מיהדר קא הדר, ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו, והא דלא צווח מעיקרא, סבר כי לא אתא לידי אמאי אצווח, חזינן דמספקי להו במומר אי זרק דם לע"ז אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שכבר הי' מומר קודם זה בשעת שחיטה. ולאו ראי' הוא, בההיא בהמה דזרק הדם לע"ז לאחר ששחטה חששו לומר הוכיח סופו על תחילתו דהוי ידים מוכיחות שכבר בשחיטה חשב לזרוק דם לע"ז דבחד גופא אתרע דומי' לההוא דעומד וצווח בסוף, אבל בשאר בהמות ששחט מקמי הכא לא חיישינן ומוקמינן לי' בחזקת כשרות ולא דמי...
<h2>דף ה.</h2>
ודאמרינן מומר לחלל שבת שחיטתו פסולה, מ"מ אם תחלת חלולו בפרהסיא הי' ששחט בשבת ונעשה מומר ע"י שחיטה זו, אותה שחיטה כשרה, ואיכא דאייתי ראי' מדתנן [י"ד ע"א] השוחט בשבת אע"ג שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובעינן לאוקמי אפי' במזיד, ולאו ראי' דאיכא לאוקמי ששחט בצינעא, אבל בברייתא [ה' ע"א] חוץ ממומר לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה מדמה שבת לע"ז, ובע"ז מצינו דשחיטתו מקרי שחיטה כששחט פעם ראשונה לע"ז דתנן [פ"א ע"ב] השוחט ונמצא טרפה וכן השוחט לע"ז חכמים מחייבין משום אותו ואת בנו, אבל נתנבלה פטור משום אותו ואת בנו דלאו שחיטה הוא, וארי"ו אפי' שחט לשולחנו והשני שחט לע"ז ואתרו בי' משום אותו ואת בנו ולא אתרו בי' משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו. ואי איתא דבשחיטה ראשונה לע"ז הוי משומד ושחיטתו נבלה כשחיטת גוי, וכי בשחיטת גוי חייב משום אותו ואת בנו, אלמא שחיטה ראשונה כשחיטת ישראל כשר דנינן לה ואסורה מ' דבר אחר ששחטה לע"ז, וה"נ אתמר [ל"ט ע"א] השוחט הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז רי"ו אמר פסולה דילפינן חוץ מבפנים דמחשבין מעבודה לעבודה ור"ל אמר מותרת דלא יליף חוץ מבפנים, וקשי' נהי דלא ילפינן, מ"מ כיון דחשב בשעת שחיטה לעבוד ע"ז ושוחטה על מנת כן הוי משומד וכדאמרי' מודה ר"ל דבר קטלא הוא, ואיך שחיטת מומר מותרת, אלא ודאי השחיטה שנעשה בה מומר לא נפסלה מצד מומרות שלו, אלא מ' ששחט ע"מ לזרוק לע"ז למ"ד מחשבין מעבודה לעבודה ויליף חוץ מפנים, וה"נ אי שחט פעם ראשונה בפרהסיא בשבת מותרת דמעשה שבת לא אסרה תורה כתקרובת ע"ז. ויש מי שאומר מההוא דשוחט הבהמה לזרוק דמה לע"ז לאו ראי' דפרושא הישראל שחט בהמה לגוי וידוע שגוי יזרק דמה לע"ז ושוחטו ע"ד כן ובהא מכשיר ר"ל ורי"ו פוסל ולא דמי להני טייעי... [ל"ט ע"ב] התם השוחט לא הי' מחשב בשחיטה שיזרק הגוי לע"ז, אבל הכא חשב שיזרק הגוי הדם לע"ז, ולא מחוור לענ"ד, דאי איתא דפליגי רי"ו ור"ל בהא, מאי אייתי ראי' לרי"ו מברייתא השוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז הרי זבחי מתים, התם ודאי איירי שישראל עצמו חשב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז כדתני בסיפא שחטה ואח"כ זרק הדם לע"ז זה הי' מעשה בקיסרי ולא התירו, וע"כ איירי שהשוחט זרק אח"כ, ואנן לא ידעינן אי שחט ע"ד כן אי הוכיח סופו על תחלתו, אלמא רישא נמי בחד גברא ובשחיטה חשב לזרוק דם לע"ז, ומאי סיעתא לרי"ו אי שחט ישראל ע"ד שיזרק הגוי לע"ז שפסולה ותו מאי קשי' לי' וצריכא דאי אתמר בהא וכו' והתם נמי [סנהדרין ס"א ע"א] אי' השוחט לזרוק דם לע"ז ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, אלמא דר"ל איירי ששוחט עצמו אמר ע"מ שיזרק הדם לע"ז, ומה"ט פריך לר"ל [ע"ז ל"ד ע"א]. דאמר אוסר ר"מ גבינות אונייקי בהנאה מפני שעגלים נשחטין לע"ז ואת הוא דאמרת השוחט בהמה לזרוק דם לע"ז מותרת, ומאי קושי' ר"ל לא איירי שהשוחט עצמו אמר לזרוק אלא הגוי יזרק, והכא השוחט עצמו אמר שיזרק אלא ודאי ר"ל התיר אף ששוחט עצמו אמר לזרוק. ותו אמרינן לקמן [מ"א ע"א] גבי שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם הרים וא' לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה לאכילה ומיירי אפי' הבהמה אינו שלו ופריך והא אמרת בישראל לצעורי בעלמא קא מכוון, ומשני הב"ע במומר שדעתו לכך. ואי אמרת בפעם ראשונה לא נאסרה השחיטה שנעשה בה מומר ניחא, דקמ"ל הכא פסולה מפני שאמר להר ומחלפה בשר של הרים, אבל א"א בשחיטה שנעשה בה מומר נבלה הויא, מאי פריך אפי' אי לצעורי קא מכוון, מ"מ מומר הוא כיון דשוחט לשם הרים, אע"ג דלאו תקרובת ע"ז מקרי, מ"מ בר קטלא הוא, דמשתחוה להר הר מותר וגברא בר קטלא כשאר עע"ז [סנהדרין ס"א ע"א] ולא עדיף מאומר בהדי' אני עובד ע"ז לצעורי לפלניא דמומר הוא ושחיטתו פסולה, אלא ודאי מה ששחט לשם הרים מומרות ראשונה שלו היא ושחיטתו נבלה לאו מ' מומרות שבו אלא מ' שנשחטה לשם הרים ומחלפה בשוחט לע"ז שנעבדה.
<h2>דף ח.</h2>
אר"נ א' רבה ב"א סכין של ע"ז, פי' השתמש בו לחתוך בשר קרבנות לע"ז, מותר לשחוט בו דמקלקל הוא, כלומר אע"ג דמתקן ונעשה רצונו בשחיטה לא מקרי נהנה מע"ז, שבחיי הבהמה ראוי' לגדל ולדות לחרישה ולישא משא, ואסור לחתוך בו בשר, דבשר שחוטה לחתיכה קיימא. א' רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת וחולה שמתה אם לא שחטה ומחתך מותר באטמי דקיימא לקרבנא, מוכני' לדורן אדם חשוב כשהם שלמים חותכן מקלקלן. ופריך מותר לשחוט, והאיכא שמנונית דאסורא דסכין, שלבנה באור, דסכין של גוים שהשתמש בו באור נבלות לבון בעי כדתני' [תוספתא סוף ע"ז] שפודים אסכלאות וסכינים של גוים מלבנן באור, והא דתנן [סוף ע"ז] וסכין שפה והיא טהורה, פי' משחיזה בריחים היטב ודי אף לרותח דומי' דשפוד ואסכלא דקתני רישא מלבנן באור בירוש' קאמר עלה הדא דתימר בסכין קטנה אבל גדולה לבון שיהא נצוצית מנתזין, כלומר הא דמהני במתני' שיפה, בסכין קטנה שאין משתמשין בה באור ממש אלא ברותחין, אבל סכין גדולה דרך לצלות בו כשפוד על האש צריך לבון, ודאמרי' בפסחים [ל' ע"ב] אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, דש"מ דאפי' הגעלה מהני, ה"נ לסכינים שלא שמש בהן באור ממש אלא ברותחין. וא"ד אקילו לגבי חמץ כיון דהתירא בלע כדמחלק ר"א לגבי קדשים דמהני מה"ט הגעלה אפי' לשפוד, ומסתבר הכי, מיהו חזי לן דבפסחים בסכינים שאין בהם גומות אבל בגומות לא מהני הגעלה והגרי"צ לא חלק בין פסח לשאר אסורין ובכל סכין די לו בהגעלה, שאין דומה לשפוד שמשתמשין תדיר באש, אבל סכין עקרו להשתמש בו בצונן וברותח ולא באור, ודתני' שפודי' אסכלאות וסכינין מלבנן באור מפרש הרב סכין דומי' דשפוד שמשתמש בו תדיר באש.
<h2>דף ח:</h2>
אתמר השוחט בסכין של גוים והיא בת יומא או קרוש עלי' שמנונית, רב אמר קולף, ורבה בב"ח אמר מדיח, איכא דאמרי כ"ע ס"ל בית השחיטה רותח, ומ"ד בהדחה סגי, איידי דטרידי סימני לפלוט דם לא בלעי, וא"ד כ"ע בית השחיטה צונן, מ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע, אע"ג דשאר צונן לא בלע, בדוחקא דסכינא ואיכא קצת חם אע"ג שאין היד סולדת, זה וזה גורם שיבלע. הגרי"צ פוסק מדיח, אבל ר"ח והגאון כ' קולף כרב דאף דמסתבר דבית השחיטה לאו רותח גמור, מ"מ אגב דוחקא בולע. וסכין ששחט בה טרפה, רב אחא אמר מדיחה בחמין רבינא א' בצונן והלכתא מדיחה בצונן ושוחט בה, ואי איכא בליתא דפרסא, פי' בגד של וילון, שטוב לקנח בו, די אם מקנחה בו ול"צ הדחה אחרת, דלא חיישינן שבלע הסכין בפנימי שמנונית מן הטרפה כיון דבאקראי שוחט בה טרפות, אבל השוחט הרבה טרפות כיון דבית השחיטה חם קצת בלע סכין, וכששוחט הכשרה אגב דוחקא דסכין וחמימות ורכות הבשר ממהר לבלוע דלא אמרינן טרידי סימנין ולא בלעי אלא לגבי דם. וסכין ששוחט בה כשרות אף אם הדיחה אם חתך בו בשר רותח צריך קליפה דכיון דשוחט בו תדיר אף שסכין קשה מלבלוע כיון דבא עליו דם הרבה ובית השחיטה חם קצת בולע ויוצא ברותח. והא דאמרי' הלכתא מדיחה בצונן ודי לשחוט בה דבית השחיטה צונן הא אי' בבתרא דאחרים [סוף ע"ז] אפי' לחתוך צונן בסכין ט' צריך נעיצה י"פ בקרקע קשה, התם בסכין של גוים שכל הבלוע והקרוש של אסור, והכא בשחט טרפה באקראי. וחזי לן גם בסכין של גוים אם הי' נקי מהני בדיעבד הדחה מעליותא לצונן שחתך בה מדאמרי' פ' כל הבשר [קי"א ע"א] צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח משמע דוקא בדברים חריפי' או חמים אמרינן אגב דוחקא בלע ולא בצונן שאינו חריף, אבל אם שחט בה צריך קליפה כדפסקי רבותא כרב, מיהו אם נעצה י"פ בקרקע ושחט בה נראה דמהני בדיעבד כיון דבית השחיטה צונן והבלוע בסכין אינו יוצא וקצת היוצא מטיחה שעל פניו כבר שפשפה הנעיצה.
אמר רב הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינים א' ששוחט בו, א' לחתוך בשר לחלבים, שלא יסמך על קנוח שמא ישכח, וסכין של שחיטה בלא"ה אינו ראוי להשתמש למלאכה אחרת שמא תקלקל כדאיתא בכל הכלים סכינא דאשכבתא כיתד של מחרישה דמי דאינו משתמש למלאכה אחרת להכי אסור לטלטל בשבת. ואמר רב הטבח צריך ב' כלים א' שמדיח בו בשר וא' לחלבים, וראוי להשגיח ע"ז כי יש מקילים וסומכין על קנוחם ואינו קנוח יפה ולפעמים שוכחים מלקנח לפיכך הירא דבר ה' ישפשף הבשר שלוקח שפשוף גדול. אמר אמימר לא ליסחף אינש כפלי עלויא בשרא פי' חלב הכסלים, דדאיב תרבא ובלע בשרא. ואע"ג דאיכא קרום המפסיק בין חלב לבשר איידי דמשמשי ידא דטבחא נתמעט ונקרע הקרום וחזי לן אף אם זב החלב לא נאסר הבשר אלא כדי קליפה דלא אמרינן [צ"ז ע"א] חלב מפעפע בכולו אלא בחם גמור ע"י האש.
<h2>דף ט.</h2>
כבר אמרנו שעור השחיטה נצטוה למשה על פה וכן ה' הלכות שחיטה כדאמ' ותו שהי' דרסה חלדה הגרמה ועקור מנ"ל אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא. וגבי דרסה תני' דבי רי"ש ושחט אין ושחט אלא ומשך ואידך יליף מחץ שחוט לשונם כל זה דרך אסמכתא. אריא"ש כל טבח שאינו יודע הל' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן שהי' דרסה חלדה הגרמה ועקור מקמ"ל כולהו תנינא, ל"צ אע"ג דשחט לפנינו ב' וג' פעמים שפיר, מהו דתימא הא אתחזק, קמ"ל כיון דלא גמר זמנין דשהה ודרס ולא ידע. ואריא"ש הטבח צריך שיבדק בסימנים לאחר שחיטה, לא בדק מהו, ר' אליעזר בן ינאי אמר טרפה, במתניתא תני נבלה ומטמאה, דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת אסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר היא עד שיודע לך במה נטרפה, כלומר בזמן שהבהמה חיה הרי היא אסורה ואינה נתרת אלא בשחיטה כשרה, ואם לא נתברר שנשחטה כראוי בסימנים ובסכין יפה, הרי היא בחזקת אסור, וקמפלגי בהא, מר סבר בחזקת אסור קיימא וא"כ השתא דלא ידעינן אי נשחטה כהוגן היא כמתה ומטמאה, ומ"ס בחזקת אסור אמרינן, בחזקת טומאה לא אמרינן. ומהא דאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ולא קאמר נשחטה הותרה, דייקינן אפי' אתילד ריעותא לאחר שחיטה כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים לא חיישינן שמא במקום נקב ניקב אלא הם בחזקת שלא הי' נקובים, וה"נ אמרינן מה"ט... [צ"ל אינקבא ריאה] היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבח לפיכך אם נאבדה ריאה, אע"ג דכי איתא צריך למבדקה כדאי' פא"צ הבהמה מותרת כרב הונא, והכין בירוש' [ביצה פ"ג] בא זאב ונטל בני מעים, חש לומר שמא נקבה ריאה חזקת בני מעים כשר, חזינן אף דתקנו למבדק הריאה אי אתרמי דלא בדק כשר. ובהלכות כ' צריך לאפוקי הריאה ולמבדקה ואי לא עביד הכי ספק טרפה הוא, משמע מדינא טרפה אם נאבדה, ול"נ לן. והא דאמר אזלינן בתר חזקת היתר, ה"מ באסורין אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה חיישינן שמא במקום נקב של נחש ניקב, ואסור במקום דשכיחי נחשים. ומדקאמר השוחט צריך שיבדק בסימנים ול"ק צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה אם הי' בחזקתה או פגומה, אלמא שאין חיוב לבדקה ור"ה נמי [י' ע"א] דמחמיר אם נמצאת פגומה אפי' שבר עצמות בנתים מ"מ לא אמר אלא אם נמצאת פגומה ולא שצריך לבדקה. והא דאמר התם רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא הכין פרושא שאם שוחט בהמות הרבה קרוב שמחתוכים מרובים נחלשה ונפגמה הסכין וראוי לבדקה, ואם בדק בסוף כל השחיטות ונמצאת פגומה לא ידענו באיזה בהמה נפגמה וצריך להטריף הכל להכי עצה טובה קמ"ל שאם בדק בתר כל חדא וחדא ונמצאת יפה כולן יוצאות מספק אי נמצא פגומה בבתרייתא, וא"ד בגמ' דבשביל הראשונה לא הוצרך בדיקה שאף אם נמצאת הסכין פגומה, אמרינן במפרקת נפגמה לאחר שחיטה וכר"ח דאמר סכין אתרעאי בהמה לא, ולא בדק אלא להציל האחרות שאם ימצא סכין פגומה אחר שחיטת האחרונה ובקודמות לה בדק ונמצאת יפה כולן כשרות אף האחרונה. אבל השוחט בהמה א' לא שמענו שצריך לבדוק אחר שחיטה מאחר שבדק קודם ונמצאת יפה, ומכ"ש שאין לפקפק אם שחט בה הרבה ולא בדק אחר שחיטה ונאבדה שאין אנו מחזיקין אסור אי לא חזינן ריעותא. וה"נ איכא למידק מדאמר רב כהנא בדק בין כל חדא וחדא כמאן כר"ה ולפסל קמייתא, ומהא דריש פרקין [ג' ע"ב] בודק סכין ונותן לו משמע נמי שאין מדקדקין בכך.
<h2>דף י.</h2>
אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה ר"ה אמר אפי' שבר בו עצמות כל היום כולו פסולה דחיישינן שמא בעור נפגמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי ור"ח אמר כשרה בעצם מפרקת נפגמה, דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי. ופריך מטבל ועלה ונמצא חוצץ אף שנתעסק אחר טבילה באותו מין כל היום לא עלתה טבילה אע"ג דודאי טבל, ומשני הכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ולא אלים ריעותא דסכין להוציא הבהמה מכלל שחוטה כיון דלא נראה ריעותא בבהמה, והלכתא כותי' דר"ה בשלא שבר בה עצמות, וכר"ח בשבר בה עצמות. הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק ונמצאת פגומה כל מה ששחט פסול, דר' יוסף טרף תליסר חיותא אפי' קמייתא כר"ה דאמר חיישינן שמה בעור הראשונה נפגמה, כך פי' ה"ג והגרי"צ דר' יוסף כר"ה עביד אע"ג דבחד לישנא כר"ח נמי מתוקם דר"ח לא מכשיר בכה"ג אלא הראשונה שעדיין לא נגע במפרקת אבל מה דשחט בתר קמייתא דכבר נגע בעצם לדידי' נמי אפשר דפסולות, מ"מ מסתבר להו כאבעי' אימא מכדי לר"ח מתלא תלינן בקמייתא שלא נפגמה בעור אלא בעצם מפרקת, בתרייתא נמי כשרות, דממאי דבעצם מפרקת דקמייתא אפגם דלמא במפרקת דבתרייתא. ש"מ עקר טעם דמכשיר דאמרינן סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ולא משום דעצם מפרקת ודאי פוגם, וכ"כ ר"א... [שאילתות בהעלותך].
<h2>דף י:</h2>
הא דמצריך ר' כהנא בדיקה בין כל חדא וחדא לפסול קמייתא, אע"ג דדחי בגמ' דלמא כר"ח ולאכשורי בתרייתא דחוי בעלמא הוא, דלר"ח בתרייתא נמי כשרה דאמרינן במפרקת דבתרייתא אפגם, וטעמא דתלינן לקולא כדמסיק בהמה שחוטה לפניך וסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. ומהא שמעינן דלדידן נמי לית לן למיחש טפי אפי' נגע במפרקת ונאבד הסכין למפסל בתרייתא דנגיעת מפרקת לא פגמה טפי מעור ויש מחמירין וחיישי בנגע במפרקת דקמייתא ומטריפין בתרייתא.
<h2>דף יב.</h2>
ואי לא ידע הלכות שחיטה ואחרים רואין מתחלה ועד סוף ששחט כראוי אמר ר"נ שחיטתו כשרה ופריך אי דידע דגמר למה לי ראה ואי לא גמר נמי פשיטא דכשרה כיון דראה, ואי לא ידיע אי גמר אי לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין. ומשני דלא גמר ושחיט שפיר סימן א' מהו דתימא כיון דמקצת שחט שפיר כולה נמי שחיט שפיר קמ"ל האי אתרומי אתרמי ואידך אימא שהה ודרס, ולאו דוקא שחיט סימן א' שפיר... [צ"ל אפילו שחט ד' פעמים שפיר כיון דלא גמר אסור לאכול משחיטתו דחיישינן שמא דרס וכו'] וחזי לן אף לכתחלה ולא נקט במתני' דיעבד אלא משום דכייל לי' בחש"ו. ובהלכות פסק כר"ח היכא דשחט ולא ידעינן אי גמר בדקינן לי' אי גמיר מותר ואי לאו אסור ולא צריך למבדקיה אי אתחזק.
<h2>דף יב:</h2>
ואם שחטו ואחרים רואין שחיטתם כשרה דלא בעי כונה לשחיטה דתני' זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים ותני ר"א הלכה כר"נ ורבי דסתם מתני' נמי כר"נ ס"ל. ואע"ג דאיכא למימר דוקא בחש"ו דמכווני מיהת לחתיכת בשר אע"ג דלא מכווני לסימנים בהא ס"ל רבי דכשרה, אבל אי לא מכוון כלל לחתיכת בשר אלא לזרוק בכותל או לחתיכת עץ פסולה, אשכחן סתמא אחרינא [ל"א ע"א] נפלה סכין ושחטה אפי' כדרכה פסול שנ' תזבח ואכלת בשר מה שאתה זובח אתה אוכל, ודייק רבא נפלה ושחטה, הא הפילה הוא ושחטה כשרה אע"ג דלא איכוון לשחיטה, כלומר אפי' לחתיכה בעלמא. ואי קשי' דלמא משנתנו דאכשר שחיטת חש"ו כרבנן נמי אתי', דל"פ אלא בזרק סכין לנועצה דלא איכוון לחתיכת בשר או הפיל סכין דלא איכוון לחתיכה כלל, אבל חש"ו דמכווני לחתיכת בשר לרבנן נמי כשרה, לאו מלתא היא, דטעמא דר"נ דלא בעינן כלל כונה לשחיטה ולחתיכה בחולין מדגלי קרא בקדשים דמתעסק פסול מושחט את בן הבקר ומלרצונכם תזבחהו מכלל דחולין א"צ כונה, וחכמים השיבו נהי דלא בעי כונה לזביחה לשם מצוה, לחתיכה מיהו בעינן, מכלל דמשוי שחיטת חולין לקדשים בכל מה דאפשר לבר מחדא, דע"כ יתר עליהם קדשים בדבר א', דאגלי קרא דצריך לכוון למצות זביחה, ובחולין לא, מיהו לחתיכת סימנים ודאי בעי לכוון, דמהא לא מצינו דאמעט קרא חולין, ואי הוי סברי רבנן דחולין נחית תרי דרגא, דלא צריך כונה למצוה, ואף לא לחתיכת סימנים אלא די בכונת חתוך בשר בעלמא מנא להו דנחית חולין תרי דרגא דלמא תלתא נמי אפי' כונת חתוך בשר ל"צ וזרק סכין לנועצה נמי תכשר ואמאי פליגי אר"נ שמע מינה דס"ל דלא ממעטינן חולין מקרא דקדשים... [צ"ל אלא במידי דע"כ צריך למעטו ולהבדילו מן הקדש] והכין הלכתא כר"נ כל שחיטה בחולין מכח אדם אע"ג דלא איכוון אפי' לחתיכה בעלמא כשרה. מיהו לכתחלה יכוון למצות שחיטה כי היכי דמצו לברוכי, וכה"ג אמרי' אף למ"ד מצות אין צריכות כונה [ר"ה כ"ח ע"א] לכתחלה ודאי בעי, והכי שדר רב שרירא ממתיבתא דהלכה כרבא מיהו מדאשכחן לר' זירא... ואע"ג דאיכא למימר שחיטה כהכשר מצוה דמי', לא שני לן, דמ"ע לשחוט, דהא טבילת נדה נמי הכשר מצוה, והרבה מרבותא פסקו כרי"ו דנפלה מן הגשר וטבלה או ירדה להקר וטבלה לא עלתה לה טבילה.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה בדיעבד, וכשאבוקה כנגדו שוחט לכתחלה בלילה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביה"כ אע"ג שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה דרש ר"ח בר רב משמי' דרב ואסורה לאכילה ביומא בין לו ובין לאחרים ולמוצאי שבת מותר לכ"ע, דומי' דיה"כ דל"ש בשוגג ל"ש במזיד לא יאכל ביומא, דמתני' כר' יהוד' דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל בין הוא ובין אחרים למ"ש, במזיד לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אוכלים למ"ש ומתני' בשוגג, ודקתני אעפ"י שמתחייב בנפשו, פרושא אי עביד הכי במזיד, אבל במזיד ליכא לאוקמי וכר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג מותר אף לו לאכול ובמזיד אסור לו ואחרים יאכלו במ"ש, דהא דומי' דיה"כ תנן וביה"כ אף בשוגג אסור ליומא, וכרי"ו הסנדלר לא מתוקמא דאמר בשוגג הוא לא יאכל עולמית ולאחרי' מותר במ"ש ובמזיד אסור עולמית אף לאחרים דהא שחיטתו כשרה תנן ל"ש לו ול"ש לאחרים. ואסיק בגמ' דר"מ לא התיר בשוגג אלא מבשל, דחתיכות הי' ראוי' לכוס ואין כאן אסור מוקצה, אבל בשוחט בשוגג כי דלית אסור שבת אכתי פש אסור מוקצה דבה"ש דלא הוי דעתי' לשחוט ולא חזיא לאכילה לא התיר, ופריך א"כ נוקמי' מתני' כר"מ ובשוגג והוי דומי' דיה"כ דאסור לכ"ע משום מוקצה ומשני דר"מ מתיר אף בשוחט אם הי' לו חולה מע"ש והי' בה"ש דעתו שישחט בשבת אם יצטרך, ופריך אי בחולה מע"ש מ"ט דר"י לאסור השחיטה ליומא דמוקצה אין כאן ואסור שחיטה אין כאן, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומשני כגון שהבריא בשבת, ואין כאן אסור מוקצה, דבה"ש עדיין לא הבריא והי' דעתי' על הבהמה, מיהו כיון דהשתא הבריא שוחט באסור בשוגג לר"י ולר"מ מותר אף לו כיון דשוגג הוא. וקשי' לן א"כ לימא מתני' ר"מ ואסור בשוגג לכ"ע משום מוקצה כגון שלא הי' לו חולה מבע"י וי"ל דמתני' בכל גונא איירי אפי' הי' לו חולה מבע"י אסורא ליומא כשהבריא משום אסור שבת דומי' דיה"כ דאסור ליומא אפי' הי' לו חולה אע"ג דלא דמי... הלכך לא מתוקמא מתני' אלא כר"י. וכ' גאונים דהכי קייל"ן כיון דכותי' סתם רבי במתני', וכללא ר"מ ור"י הלכה כר"י [ערובין מ"ו ע"א] ורב נמי דרש בפרקין כר"י, אע"ג דלתלמידיו הורה כר"מ רב לטעמי' דלית לי' כללא דרי"ו ר"מ ור"י הלכה כר"י, ואנן כרי"ו קיימינן דר"מ ור"י הלכה כר"י וכ"כ ר"א משבחא וב' הלכות והגרי"צ. ואי קשי' הא איכא נמי סתמא במס' תרומות [פ"ב] המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל מתני' לא מתפרשא בהדי' דלא כר"י, ובפ' שרצים [שבת ק"ט ע"א] ר"ח בר אשי עבדא לי' דביתהו דזעירי שירקא טויא ולא אכל, אמרה לי' לרבך זעירי עבדית לי' ואכל ואת לא אכלת, והיא היתה שוגגת דשמעה מבעלה שמותר אפ"ה לא אכל ביומא, ובפ' תולין [שם ק"מ ע"א] חרדל שלשו מע"ש אי מותר למחר לממחי ביד ובכלי דאיכא מאן דאוסר, ואמרינן אמי' דאביי עבדה לי' ולא אכל, דביתהו דזעירי עבדה לי' לר"ח בר אשי ולא אכל אמר' לי' לרבך עבדית ואכל, וכן רב פפי אקלע... [צ"ל לבי מר שמואל (ביצה י"ד ע"א) אייתי ליה דייסא ולא אכל דס"ל אין כותשין במכתשת גדולה ביו"ט] ולמה לא אכלו דכולן בשוגג עשו דס"ל דמותר, והוו להו למימר מכאן ואילך לא ליעבד אלמא כר"י ס"ל. ויש מביאין ראי' מירוש' דביצה [פ"ב ה"ג] של בית ר"ג שוחקין פלפלין בריחים שלהם אראב"צ פעם א' אכל אבא אצל ר"ג הביאו לפניו אניגרון ובתוכו פלפלין שחוקין משך ידו מהן, ופריך ויעשה ר"צ כשוגג אצל ר"ג ויאכל, אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג, ולאו ראי' אה"נ בשטת ר"מ פריך, וה"נ אשכחן בירוש' דשבת [פ"ג ה"א] רב כד הוי מורי בחברותיה אמר כר"מ, בצבורא מורי כרי"ו הסנדלר ר"ש ב"כ אמר כרי"ש בר"ר יוסי דרש להון דאמר משום אביו כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת בין בשוגג בין במזיד אסור בין לו בין לאחרים, וכ"ד שאין חייבין על זדונו כרת ועשאו בשבת שוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו, מזיד לאחרים נמי לא. בעון קומי ר' יוחנן את מה אמר אמר להן אין לי אלא משנה המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, שמע רב חסדא אמר הותרה שבת לא כן תני ר"ה בשם רב ותני רב חייא כן בראשונה אומרין השוכח קדרה ע"ג הכירה וקדשה עליו שבת שוגג יאכל, מזיד לא יאכל, נחשדו להיות מניחין מזידין ואמרו שוכחין היינו, אסרו השוכח והכין אמר כן א"ר אילא נחשדו להיות מניחין, ולא נחשדו להיות מבשלין, וקנסו מניח ולא קנסו מבשל.
ודאמרינן מומר לחלל שבת שחיטתו פסולה, מ"מ אם תחלת חלולו בפרהסיא הי' ששחט בשבת ונעשה מומר ע"י שחיטה זו, אותה שחיטה כשרה, ואיכא דאייתי ראי' מדתנן [י"ד ע"א] השוחט בשבת אע"ג שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובעינן לאוקמי אפי' במזיד, ולאו ראי' דאיכא לאוקמי ששחט בצינעא, אבל בברייתא [ה' ע"א] חוץ ממומר לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה מדמה שבת לע"ז, ובע"ז מצינו דשחיטתו מקרי שחיטה כששחט פעם ראשונה לע"ז דתנן [פ"א ע"ב] השוחט ונמצא טרפה וכן השוחט לע"ז חכמים מחייבין משום אותו ואת בנו, אבל נתנבלה פטור משום אותו ואת בנו דלאו שחיטה הוא, וארי"ו אפי' שחט לשולחנו והשני שחט לע"ז ואתרו בי' משום אותו ואת בנו ולא אתרו בי' משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו. ואי איתא דבשחיטה ראשונה לע"ז הוי משומד ושחיטתו נבלה כשחיטת גוי, וכי בשחיטת גוי חייב משום אותו ואת בנו, אלמא שחיטה ראשונה כשחיטת ישראל כשר דנינן לה ואסורה מ' דבר אחר ששחטה לע"ז, וה"נ אתמר [ל"ט ע"א] השוחט הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז רי"ו אמר פסולה דילפינן חוץ מבפנים דמחשבין מעבודה לעבודה ור"ל אמר מותרת דלא יליף חוץ מבפנים, וקשי' נהי דלא ילפינן, מ"מ כיון דחשב בשעת שחיטה לעבוד ע"ז ושוחטה על מנת כן הוי משומד וכדאמרי' מודה ר"ל דבר קטלא הוא, ואיך שחיטת מומר מותרת, אלא ודאי השחיטה שנעשה בה מומר לא נפסלה מצד מומרות שלו, אלא מ' ששחט ע"מ לזרוק לע"ז למ"ד מחשבין מעבודה לעבודה ויליף חוץ מפנים, וה"נ אי שחט פעם ראשונה בפרהסיא בשבת מותרת דמעשה שבת לא אסרה תורה כתקרובת ע"ז. ויש מי שאומר מההוא דשוחט הבהמה לזרוק דמה לע"ז לאו ראי' דפרושא הישראל שחט בהמה לגוי וידוע שגוי יזרק דמה לע"ז ושוחטו ע"ד כן ובהא מכשיר ר"ל ורי"ו פוסל ולא דמי להני טייעי... [ל"ט ע"ב] התם השוחט לא הי' מחשב בשחיטה שיזרק הגוי לע"ז, אבל הכא חשב שיזרק הגוי הדם לע"ז, ולא מחוור לענ"ד, דאי איתא דפליגי רי"ו ור"ל בהא, מאי אייתי ראי' לרי"ו מברייתא השוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז הרי זבחי מתים, התם ודאי איירי שישראל עצמו חשב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז כדתני בסיפא שחטה ואח"כ זרק הדם לע"ז זה הי' מעשה בקיסרי ולא התירו, וע"כ איירי שהשוחט זרק אח"כ, ואנן לא ידעינן אי שחט ע"ד כן אי הוכיח סופו על תחלתו, אלמא רישא נמי בחד גברא ובשחיטה חשב לזרוק דם לע"ז, ומאי סיעתא לרי"ו אי שחט ישראל ע"ד שיזרק הגוי לע"ז שפסולה ותו מאי קשי' לי' וצריכא דאי אתמר בהא וכו' והתם נמי [סנהדרין ס"א ע"א] אי' השוחט לזרוק דם לע"ז ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, אלמא דר"ל איירי ששוחט עצמו אמר ע"מ שיזרק הדם לע"ז, ומה"ט פריך לר"ל [ע"ז ל"ד ע"א]. דאמר אוסר ר"מ גבינות אונייקי בהנאה מפני שעגלים נשחטין לע"ז ואת הוא דאמרת השוחט בהמה לזרוק דם לע"ז מותרת, ומאי קושי' ר"ל לא איירי שהשוחט עצמו אמר לזרוק אלא הגוי יזרק, והכא השוחט עצמו אמר שיזרק אלא ודאי ר"ל התיר אף ששוחט עצמו אמר לזרוק. ותו אמרינן לקמן [מ"א ע"א] גבי שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם הרים וא' לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה לאכילה ומיירי אפי' הבהמה אינו שלו ופריך והא אמרת בישראל לצעורי בעלמא קא מכוון, ומשני הב"ע במומר שדעתו לכך. ואי אמרת בפעם ראשונה לא נאסרה השחיטה שנעשה בה מומר ניחא, דקמ"ל הכא פסולה מפני שאמר להר ומחלפה בשר של הרים, אבל א"א בשחיטה שנעשה בה מומר נבלה הויא, מאי פריך אפי' אי לצעורי קא מכוון, מ"מ מומר הוא כיון דשוחט לשם הרים, אע"ג דלאו תקרובת ע"ז מקרי, מ"מ בר קטלא הוא, דמשתחוה להר הר מותר וגברא בר קטלא כשאר עע"ז [סנהדרין ס"א ע"א] ולא עדיף מאומר בהדי' אני עובד ע"ז לצעורי לפלניא דמומר הוא ושחיטתו פסולה, אלא ודאי מה ששחט לשם הרים מומרות ראשונה שלו היא ושחיטתו נבלה לאו מ' מומרות שבו אלא מ' שנשחטה לשם הרים ומחלפה בשוחט לע"ז שנעבדה.
<h2>דף טו:</h2>
ארי"צ בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת מותר לבריא, דהאי בשר מאתמול ראוי לכוס, אר"פ פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבע"י והי' דעתו על הבהמה בה"ש אם יצטרך ישחטנה, ואין אסור מוקצה, ומבשל אסור כגון שקצץ דלעת לחולה ובשלה דיש אסור מוקצה, דבה"ש לא חשב עלה. א"ר דימי מנהרדעא הלכה השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, פי' לאכול חי, מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחט אדעתא דחולה שחט, פי' ולא שייך למגזר שמא ירבה אבל המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזרה שמא ירבה בשבילו. איכא מרבותא ס"ל הא דר' דימי דמתיר בשוחט לבריא לאכול ממנה באומצא היינו כדאמר ר"פ שהי' לו חולה מבע"י והי' דעתו אם יצטרך ישחט, אבל כשחלה בשבת אסור לבריא לאכול ממנה משום מוקצה, אבל הגרי"צ לא הביא לא רי"צ אמר רב ולא ר"פ אלא הא דר' דימי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו' משמע אפי' לא הי' לו חולה מבע"י מותר לבריא באומצא. וחזי לן שסמך עצמו אמ"ש שילהי שבת וביצה דקייל"ן כר"ש וכפרוקא דר"נ [ביצה ב' ע"ב] דבשבת קייל"ן כר"ש דלית לן מוקצה משום אסור, אלא בנר שדלק באותה שבת ואע"ג דרב ור"פ אסרו לבריא משום מוקצה, בשיטתי' דר"י קאמרי ומצינו רבינא דבתרא דבתראי כר"ש ס"ל. מיהו בפ' כירה [שבת מ"ה ע"א] ואין צדין [ביצה כ"ז ע"א] אפלגי מר בר אמימר משמי' דרבא אמר מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסור לטלטלן, ומר ברי' דר"י משמי' דרבא חלוק הי' ר"ש אפי' בבעלי חיים שמתו שמותרין, ולמ"ד אסורים הא דאר"ש מחתכין נבלה לפני הכלבים דוקא במסוכנת מבע"י דבה"ש דעתי' עלה ולהאי לישנא ה"נ אם לא הי' לו חולה בה"ש ושחט בשבת לצורך חולה אסור לבריא משום מוקצה אף לר"ש, ולא אשגח בי' הרב מכמה אנפין, חדא מוקצה דרבנן ומסתבר לקולא כלישנא חלוק ר"ש אף בב"ח שמתו, ותו אי ר"ש לא שרי אלא מסוכנת א"כ ר"י דפליג במתני' אם לא היתה נבלה וכו' אף במסוכנת אסורה, אי הכי מאי פריך הכא מ"ט דר"י, ותו ללישנא חלוק ר"ש אף בב"ח שמתו שמותרין איכא סיעתא מזעירי דמוקי מתני' כר"ש. ויש מי שמקשה עליו שהביא עלה דמתני' תרגמה זעירי בבהמת קדשים ומסוכנת מבע"י וטעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותה לכלבים, הא דחולין שרי לטלטלה כיון דמסוכנת מבע"י דעתי' עלה בה"ש להאכילה לכלבים לפיכך שרי לטלטל, דיקא נמי דקתני מעשה ושאלו עלי' ועל החלה שנטמאה כלומר בהמה שמתה דומי' דחלה שנטמאה שאינה ראוי לכלום עכ"ל. וקשי' לי' על הרב איהו גופי' כר"י ס"ל... ולא קשי', הרב אזיל לשטתי' בחולין השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אף בבריא בה"ש וכהאי לישנא דחלוק ר"ש אף בב"ח שמתו שמותרין, ור"י בסוגין נמי מתיר לבריא באם הי' לו חולה בה"ש דהי' דעתו עלה בה"ש דאזלה לה מוקצה, וה"ה בהמה מסוכנת בה"ש כבר נגמר בדעתו כשתמות שיאכילנו לכלבים, ובהא אף לר"י לא שייך מוקצה. וטעמא דקמהדר בגמ' לאוקמי מתני' כר"ש משום דזעירי ורי"ו ס"ל הלכה כר"ש [שבת קנ"ו ע"א] אף ביו"ט וכל היכא דאשכחן סתמא דמשמע דלא כר"ש קא מותיב מיני' ארי"ו עד דפריק דליכא סתמא דלא כר"ש, להכי מוקי מתני' דבהמה שמתה לכולי אנפין אבל לר"נ דס"ל ביו"ט סתם תנא כר"י וכדפסק הגרי"צ שילהי שבת ליכא לאקשויי נימא מתני' דלא כר"ש, אה"נ ביו"ט סתם תנא כר"י דמוקצה אסר, מיהו מסוכנת מבע"י שרי' דדעתי' עלה, דפלוגתיהו דר"י ור"ש דוקא בבריאה וכמ"ד חלוק ר"ש אף בב"ח שמתו, להכי הביא הרב בהלכותיו בהמת קדשים מסוכנת לא יזיזנה, הא דחולין יזיזנה כיון דמסוכנת היתה, דהכי ע"כ אוקי לה ר"נ דאמר [ביצה ב' ע"ב] ביו"ט סתם לן תנא כר"י. הדין פרושא דהאי שמעתא לדעת הרב בברור בלא קושי' ובלא ספק. ואיכא לעיונא במ"ש [הרי"ף ביצה כ"ד ע"ב] אר"פ הלכה גוי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ולערב עד בכדי שיעשה, ואם אין במחובר בתוך התחום מותרים מחוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, ומה שאסור אף לטלטל אסור דלא חזי לאכילה מוקצה הוא עכ"ד, ולפי פסקו הכא לא ס"ל בשבת מוקצה מחמת אסור שחיטה, ה"נ אם הביא הגוי ממחובר בשבת לישתרי, ומעולם לא שמענו בענין זה חלוק בין שבת ליו"ט. וחזי לן אף לר"ש דבר מן המחובר אסור בשבת ולאו מטעם מוקצה אלא אפי' נושר מעצמו בשבת אסרו חכמים מגזרה שמא יעלה ויתלש כדאי' ריש ביצה [ב' ע"ב] דדבר קל הוא לתלוש ממחובר ומכ"ש גוי שהביא אם נתיר חיישינן שיאמר לו להביא דאין כאן אלא שבות, להכי אסור אף לר"ש, וה"ה לענין דברים שבאים מחוץ לתחום, חיישינן שיצוה להביאם, אבל בשוחט ומבשל ליכא למיחש שיעבר אסור סקילה בדבר הנודע. תדע דהתם אפי' במ"ש אסור בכדי שיעשה, וגבי שוחט בשבת בשוגג במ"ש מותר מיד, ולא משתמט תנא למימר עד בכדי שיעשה, אלמא יותר יש לחוש אם נתיר לו להנות שעה א' במ"ש וי"ט ממלאכה שעושה גוי ביום קדש, שיצוהו לעשות כן, אבל במלאכה שעשה ישראל בשוגג והתירו לו למ"ש לית לן למיחש אי שרית לי' מיד, אתי למיעבד בשבת, לא נחשדו ישראל על השבתות ויש שמפרש בכל דבר מחובר ר"ש מודה דהוי מוקצה כיון דלא לקטינהו מאתמול כמאן דאקצינהו בידים כגרוגרת וצמוקין דמין, אבל שחיטה אין מניעתו קודם שבת מוכיח שהקצה מדעתו אלא שאין פנוי לשחיטה ואין לו סכין ושוחט. ול"נ דאנשי ירחו [פסחים נ"ו ע"א] הי' פורצין פרצות בגנותיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות ודאי דעתי' עלייהו מע"ש ול"ש מוקצה אלא אסרו להן משום שמא יעלה ויתלש. אבל ר"א משבחא [פרשת שלח] כ' הא דאמר רב דימי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, דוקא אם הי' לו חולה מבע"י דדעתי' עלי' ובלא"ה אסור דקייל"ן הלכה כר"ש בכל השבת חוץ ממוקצה מחמת אסור מדר"פ דאמר גוי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור אלמא דהוי מוקצה מחמת אסור ולא ס"ל לחלק בין יו"ט לשבת כר"נ דאמר מוקצה ביו"ט אסור ובשבת מותר ופליגי נמי ר"א ורבינא חד אמר בכל השבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומה היא נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מאוס נמי הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת אסור ומה ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת והלכתא כרבינא עכ"ל ולא ידענא מהא דרבינא... [שבת קנ"ו ע"א] והאי חיותא לאו דחי בידים מקרי דכל זמן שצריך בשר מוכן לשחיטה. ובהלכות נמי משמע כיון דאפלגי אמוראי אי ר"ש חולק אף בב"ח שמתו שמותרין אזלינן לקולא דלית בהו מוקצה לר"ש. מיהו בהא דמתיר ב' הלכות מוקצה ביו"ט אנן בתר הגרי"צ אזלינן וכר"נ דלא מצינו דפליגי עלה אמוראי בתראי בריש ביצה דלא אמרו כר"נ כקושין והגאון וכן בפסוקות לא פסקו כר"ש אלא בשבת.
השוחט במגל יד פי' שיש לו ב' צדדים לחתוך, הא' חלקה והא' פגומה, שחיטתו כשרה ולכתחלה אסור לשחוט בו שמא יטעה וישחט בצד הפגומה, וה"נ אסור לשחוט בסכין שיש בו פגימה אע"ג ששוחט למעלה ממקום הפגום שמא יטעה ומעשה בכל יום שכורכין סמרטוט על הפגימה ושוחטין בה, וכן השוחט בצור או בקנה שחיטתו כשרה, ודקתני דיעבד דמיירי בתלוש ולבסוף חברו, אבל בצור וקנה מחובר מעיקרא אפי' דיעבד פסול, דילפינן שחיטה בתלוש מדכ' ויקח את המאכלת. הכל שוחטין אפי' כותי וישראל מומר כדכתיבנא למעלה. לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה כשאבוקה כנגדו בין בראש הגג ובין בראש הספינה ומוציא... [צ"ל ידו חוץ לספינה דלא חיישינן שיאמרו לשר של ים שוחט אלא שלא לטנף הספינה, ולא להדיא לתוך הים דזה אסור שלא יאמרו לשר של ים שוחט] ובכל שוחטין בין בצור כשהוא תלוש בין בזכוכית בין בקרומית של קנה שאין קסמים נבדלים ממנו, חוץ ממגל קציר שקוצרין בו התבואה ופגימותיו כולן לצד אחד נוטות, שחלל הפגימות לצד הראש והעוקץ לצד הקתא, והשוחט במגל קציר דרך הליכה ב"ה מכשירין לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה אף שבדרך הליכה אינו קורע הסימנים, חיישינן שיביא מעט ולא ירגיש ומיד קורע העוקץ בסימנים. וכ' הגרי"צ, ת"ר סכין שיש לו פגימות הרבה תדון כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה, היכי דמי אוגרת וה"ד מסוכסכת אר"א אוגרת מב' רוחות, מסוכסכת מרוח א'. אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחט, ואם שחט פסולה, מסוכסכת לא ישחט, ואם שחט שחיטתו כשרה, עולה ויורד מותר לשחוט בו לכתחלה, ומסוכסכת דאמר רבא שחיטתו כשרה כשהולך ולא הביא, אבל אם הולך והביא שחיטתו פסולה עכ"ל ובגמ', מסוכסכת דמרוח א' כשרה, ומ"ש אוגרת דמב' רוחות פסולה, דמורשא קמא מחליש, פי' קורע העור, ומורשא בתרא בזע פי' קורע סימנים, מרוח א' נמי, חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע, דקאים ארישא דסכינא, הפגימה בראש הסכין, וכשהתחיל לשחוט, התחיל מראש הסכין ולא הי' יכולת בפגימה לקרוע הסימן דכמעט שפגעה בעור כבר עברה הפגימה, אבל אי הפגימה באמצע הסכין, חלק התחתון של סכין פגע בעור, ואח"כ הפגימה פוגעת בסימן. ופריך סוף סוף כי אזלא מחליש, וכי אתא בזע, פי' אם הביא אח"כ פוגעת בסימן, ומשני כשהולך ולא הביא. אלמא תרתי בעינן שהפגימה בראש הסכין והולך ולא הביא, ולא מהני מה שהיא מסוכסכת, שהעוקץ מצד א' כלפי הקתא דאמרינן גם בירידת העוקץ פוגם. וקשי' לן למה לא כ' הרב שצריך שתהא הפגימה בראש הסכין וחזי לן מדאסיק בגמ' לתרוצי הא דרבא הא דאמר מסוכסכת כשרה כשהוליך ולא הביא ולא קאמר ודקיימא ארישא דסכינא, מהא משמע לי' בההיא דקאמר לעיל כגון שהוליך ולא הביא לתרוצי הא דר"א, נאיד מתרוצא קמא דקאי ארישא דסכינא דאה"נ אפי' באמצע א"א שיקרע הסימנים כשלא הביא כיון שהעוקץ לצד הקתא, ובפרכא קמייתא מרוח א' נמי חורפא מחליש מורשא בזע אכתי ס"ד דמוליך ומביא ובהבאה ודאי מורשא בזע כיון שהעוקץ לצד הקתא. ואי קשי' אי הכא למה תני' ושאין בה אלא פגימה א' מסוכסכת כשרה והיינו כשלא הביא, ושתים תדון כמגירה שתים נמי לא פגמי כשהוליך ולא הביא, ואף אי נימא לאו דוקא כמגירה שתהא נבלה אלא מדרבנן פסולה דחיישינן שיביא קצת כדאמרי ב"ה במגל קציר בדרך הליכתה מסוכסכת א' נמי איכא למיחש, ואפשר בפגימות מסוכסכות הרבה איכא למגזר טפי שמא יביא, דאי נמי מביא פורתא פוגע בסימן וקורע, אבל מסוכסכת א' כשהוליך ושוכח ומביא, עד שבא מקום הפגימה בסימן כבר נשחט רובו אבל כשיש מסוכסכת יותר מא' לא פלוג רבנן דהוי כמגל קציר. ואי קשי' בחדא נמי אי קיימא אסוף הסכין לצד הקתא מיד נוגע בהבאה בעוקץ, לא חיישינן להכי שישחט לכתחלה בסכין שיש לו בסופו מסוכסכת א', כיון שאסרו רבנן לכתחלה ובקל יוכל לתקן כשפגימה סמוך לקתא ע"י שמניח סמרטוט על מקום הפגימה ואינו מעכב בזה השחיטה כיון שהוא סמוך לקתא, ועוד במסוכסכת א' ל"ח שישחט לכתחלה, בקל יוכל להעביר פגימה א' באבן משחזת, אבל הרבה איכא טרחה ועוד שהן דומין למגל קציר ובכלי כזה אף שאין פוגם דרך הלכה ודאי בדין גזרו אף בדיעבד שאם אין בביתו אלא מגל קציר ויודע שבדיעבד שחיטתו כשרה, ישחט בו לכתחלה, וכשמביא אפי' מעט פוגם, דמגל קציר הוא כלי הצריך מאד למלאכתו ומשום שחיטתו לפרקים לא ישנה תוארה בהשחזה. וכיון שמה"ט שפיר גזרו על מגל קציר שיש בו הרבה מסוכסכת, גזרו נמי על סכין שיש לו יותר מא' מסוכסכת דדומה למגל קציר, אבל אחת אין דומה. ואפשר שהרב פי' דקאי ארישא דסכינא, לא שעומדת הפגימה בראש הסכין, אלא נוטה לראש הסכין שהחלל לצד הראש והעוקץ לצד הקתא, ופריך בהבאה פוגם, ומשני שלא הביא. ותפס הרב לשון קצרה ופי' מסוכסכת מרוח א' ואם הביא לבד כשר, ממילא נשמע שעוקץ הפגימה לצד הקתא. מיהו איכא מרבותא דאמרי מסוכסכת פוגמת אף בהליכתה אע"ג שאינה מעכבת ואוגרת הסימן, מ"מ הסימן יורד על העוקץ ונפגם קצת בירידתו, ולא שרי בדיעבד אפי' מסוכסכת א' אלא כשעומדת בראש הסכין ממש ומוליך ולא מביא, דכה"ג מתחיל במסוכסכת השחיטה וכל מקום שפוגע בה פוגם העור וכשמגיע בסימן כבר עברה הפגימה, ולא גזרינן שמא יביא לפסול בדיעבד, שאף אם יביא אינו פוגע ראש הסכין בסימן אלא בסוף השחיטה וכבר נשחט כולו או לפחות רובו או לא יגיע כלל בהבאה עד סוף הסכין אבל פגימה מסוכסכת בשאר מקומות בסכין אפי' בהולכה פוסלת מדינא דחורפא דסכינא שלמעלה מפגימה מחליש ומורשא בזע אפי' בירידת הסימן עליו. והא דלא פסלו ב"ה מגל קציר אלא לאכילה ולא לעשותו נבלה אע"ג דכולו מסוכסכת, ה"ט דפגימות מגל קציר אין מסוכסכת ממש, דאין עוקצין יוצאין אלא הם כפופים כעגול ואינם אוגרים בהלכה. וראוי לחוש לדבריו, וסכינא חריפא טובא דדמי' לסאסאה, פי' לראש השבולת שאינו חלק אבל אין בו פגימה, שוחטין בו לכתחלה. ויש מי שאומר... כברייתא דפוסלת... ולא מפליג בין אחת לשתים ולא מחוורין דבריו.
השוחט במוכני פי' גלגל שקבע בו סכין שמוליך עמו והבהמה שוכבת תחתיו בענין שנשחטה כשתתגלגל הסכין עלי' כשרה כשאדם מגלגלו, דאי מתגלגל מעצמו או ע"י בהמה או ע"י מים שלא... פסולה כדלעיל. השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה בדיעבד והוא שיהא תלוש ולבסוף חברו דלא פסול אלא לכתחלה להכי נעץ סכין בכותל ושחט שחיטתו כשרה, אבל אם הי' צור יוצא מכותל או קנה עומד מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה דזה מחובר מעיקרא כדמוקי בגמ' בכותל מערה ולמדנו מקרא כמ"ש למעלה ואמרינן דיקא נמי דקתני דומי' דקנה עומד מאליו, אבל תלוש ולבסוף חברו אע"ג דקמבטל לי' ומניחו לעולם בחבורו אם שחט בו שחיטתו כשרה בדיעבד, אע"ג דרבא מספקא לי' הא פשט לי' מברייתא צור יוצא מכותל או קנה עולה מאליו דוקא בכותל מערה פסולה וקאמר דיקא נמי ומסיק ש"מ, כלומר דוקא צור מכותל מערה אבל צור מכותל בנין אע"ג דמבטל לי' שחיטתו כשרה, ואע"ג דקאמר בתר הכי ת"ש מרישא ומציעתא דברייתא ומדחי לה, למימרא מהא ליכא למשמע, אבל דיוקא דסיפא קאי ומתני' נמי דייקא הכי השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה, והאי צור דמכשיר לי' בדיעבד מוקי סתמא דתלמודא בתלוש ולבסוף חברו אע"ג דצור מבטל לי' וע"כ מוקי מתני' בהכי מהני ברייתות דמייתי, ואיכא למימר רבא דאבעי' לי' ולא פשט ממתני', לא ידע מהני ברייתות ומוקי מתני' במחובר מעיקרא וכר"ח. ואי קשי' למה תני בברייתא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה והיינו תלוש ול"ח וסמיך לי' נעץ סכין בכותל דמשמע כעין סכין דלא מבטל, לאשמועינן מלתא דמבטל, אי תני הכי הו"א סכין דלא מבטל לי' לא דמי כלל למחובר ולכתחלה נמי שרי קמ"ל.
אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, א"ש ל"ש אלא כשצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן לדרסה, ופריך מברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר, בין שסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שסכין למעלה וצואר בהמה למטה ובהא לא מצינו דאפלגו... א"ר זביד לצדדין קתני צואר בהמה למעלה בתלוש, צואר בהמה למטה במחובר כלומר אי צואר בהמה למטה אף אי שחט במחובר לית לן למיחש לדרסה, ר"פ אמר בעופא דקליל אם שחט עוף במחובר אפי' צואר למעלה ליכא למיחש לדרסה דקל הוא, ובהמה דנקט בברייתא ל"ד. ב' הלכות לא הביא הא דר' זביד, דליכא נ"מ להלכה דלא אמר מידי מה דלא משתמע משמואל דבצואר למעלה חיישינן לדרסה במחובר הלכך אפי' תלוש ולב"ח דכשר בדיעבד דוקא כשצואר ב' למטה, ולא ידענא למה הביאו הגרי"צ. וחזי לן לאורויי דבתלוש אפי' צואר בהמה למעלה שרי לכתחלה דברייתא לכתחלה קתני, אבל ב' הלכות אייתי ברייתא אחריתא דמשתמע מינה דיעבד ולא לכתחלה, והכי נמי פרושא דרב זביד.
<h2>דף יז:</h2>
במערבא בדקי לסכין בשמשא, בנהרדעא בדקי לה במיא, ר"ש בדק בלישניה, ראב"י בדק בשערא, בסורא אמרו בשרא אכלה בשרא בדק לה, פ' כיון שסכין חותך בשר הסימנים יבדקו בבשר האצבע. אר"פ צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא, פי' בבשר האצבע ובצפורן ועל ג' רוחות הסכין, ור"א משבחא [פ' אחרי מות] גרס אתרי גיסני, והיינו הך דבדיקה על חודה של סכין פשיטא. אר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים ור' חסדא א' אף פגימת הסכין, ואידך בחולין לא קמיירי, וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו צפורן. ר"א משבחא וב' הלכות והגרי"צ לא הביאו הא דר"ל ורב חסדא, אפשר דס"ל דהנך אמוראי דטרחי למבדק בשמשא ובשרא ומיא ובלישנא ושערא ור"פ דאמר צריכה בדיקה אבשרא וטופרא מטרפי פגימה כ"ש אפי' פחות מחגירת צפורן. ואי קשי' מאי פריך ואידך, י"ל כיון דר"ל לא אמר אלא ג' פגימות הן ולא מפרש שעורן הו"ל למיחשב נמי סכין, ואי נמי ר"ל גופא מפרש כדי חגירת צפורן, מ"מ הול"ל ד' וחד אפי' בכ"ש.
<h2>דף יח.</h2>
איכא דמפרשי הא דריב"י השוחט בשאר טבעות אע"ג שאין מקיפות כל הקנה הואיל ומקיפות רוב הקנה כשרה, מיירי ששחט כל הטבעת כולה דהוי רוב הקנה אפי' בחללו ששחט כל היקף הטבעת ולא נהיר, דמאי קמ"ל כיון ששחט רוב חלל הקנה, ואי לאשמועינן דבשאר טבעות נמי כשר לשחוט, מאן פליג עלה, דבתוספתא פסק ותני מצות שחיטה מטבעת עליונה עד כנפי ריאה, ובתר הכא אייתי פלוגתא דרבנן וריב"י כמה צריך לשייר בטבעת הגדולה, חזינן דברישא שמקום שחיטה מטבעת עליונה עד הריאה, ליכא פלוגתא, אלא ודאי ה"ק ריב"י לא מבעי' בטבעת הגדולה אם שחט בו רובא די דהוא רוב חלל הקנה [אלא] אפי' בשאר טבעות אם שחט רובן די הואיל שהן מקיפות רוב הקנה והוי רוב עובין רובו של קנה, ובהא פליגי עלה רב ושמואל דבעינן רוב חללה, אבל כל היכא דשחט רוב חללו של קנה בין בטבעת עליונה בין בשאר טבעות בין בבשר שבין הטבעות כשר כדתנן [כ"ז ע"א] רובו של א' כמוהו.
<h2>דף יח:</h2>
כד סליק ר' זירא, ר"ז הי' מבבל מתלמידי רב יהוד' ואשתמיט מיני' לילך לא"י וכ' רב האי דר' זעירא שמי' ומרוב חכמתו הי' קורין לו ר' זירא לשון זר זהב ולא זעירא מלשון זעירותא. ואפשר דשמי' זעירא משום דאינש גוצא הוי, דקרי לי' נמי קטינא כדאי' בהפועלים [ב"מ פ"ה ע"א] ר"ז יתיב ק' תעניות דלא נשלט בי' אש של גיהנום, כל ל' יום הוי בדק נפשי', שגר תנורא סליק ויתיב בגוויה ולא הוי שלט בי' נורא, יומא חד יהבי בי' רבנן עיניהו ואיחרך שקי' וקרי לי' קטינא חריך שקיא, ור"ז חליש [ברכות מ"ו ע"א] קבל עלי' ר' אבהו אי מתפח קטינא חריך שקי' עבידנא יומא טבא לרבנן ואתפח. וי"א על שם ענותנותו קרי לי' ר' זירא דהוא זעירא והוא קטינא כלומר עניו ומתוך ענותנותו הוי מטמר למסמכיה כדאי' ירוש' בכורים [סוף מכלתין] ר"ז הוו בעיין ממניתיה ולא בעי מקבל עלויה כד שמע הא דתני' חכם חתן נשיא גדולה מכפרת קבל עלויה ממניתיה וה"נ בבבלי פ"ק דסנהד' כד שמע להא דאר"א אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמצי לי' לנפשי', ובפ' אלו נערות [כתובות מ"ג ע"א] אמר רב זירא אמר רב מתנא א' רב ואמרי לה אמר רבי זירא אר"מ א"ר הנזונית מן האחין מעשה ידי' לעצמה, פי' רבותא לחד לישנא אמר רב זירא הכי בבבל קדם דסליק לא"י והיו קורין אותו רב, ולאידך ל' אמר הכי בתר דסליק לא"י, ושם קורין לחכמים שנסמכו שם רבי.
אמר רב פפי משמי' דרבא פגע בחיטי טרפה ואבעי' להו אי פגע ולא נגע נמי טרפה, ומסיק ר"פ משמי' דרבא אמר שייר בחיטי כשר, כלומר אפי' פגע ונגע, ורב חייא ברי' דר"א ומר זוטרא אמרי שייר בחיטי כשר, ומר בר ר"א אמר פגע בחיטי כשר, נמצא באמוראי בתראי ליכא מ"ד פגע ולא נגע טרפה, ומהא אפשט הא דאמר ר' פפי [דפגע בחיטי טרפה, פגע ונגע קאמר, דפגע לבד ליכא מאן דאסר] והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי.
<h2>דף יט.</h2>
כ' הגאון קייל"ן כר"נ דהשוחט משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי וכעדותו של רחב"א. ושפוי כובע הוא למטה מטבעת הגדולה ככסוי המונח על הטבעת הגדולה, דומה לכובע של ערבי, ואינו בשר אלא סחוס לבן, ופתח של קנה מונח עליו כעלה הדס, ומפסיק בינו לושט. ובשעה שגועה הבהמה נפתח ויוצא קול, וכשמכנסת מאכל לושט נסתם הכובע באותו עלה ועוברין עליו ונכנסין לושט, ואמרו מה"ט [תענית ה' ע"א] אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ואותו כובע שפוע שלו דבוק בטבעת הגדולה ויש לו בשר דבק מצד זה ושמו חיטי בל' ארמי, ודבקים אותן חיטין לכובע תחלתן למטה משפוי וסופן בתוך השפוי סמוך לטבעת הגדולה. וכ' הרב ר"י משפוי כובע ולמטה כשרה הוא כמו אצבע למעלה מטבעת הגדולה, וכך הצעת הסוגי' [י"ח ע"א] השוחט בתוך הטבעת ושייר מלא חוט ע"פ כולה כשרה, ריבי"א ע"פ רובה, ופרושא דמתני' בתוספתא [פ"א] מצות שחיטה מן הטבעת עד הריאה, ומוגרמת פסולה, רחב"א מכשיר, שייר בה כחוט השערה סמוך לראש מקיף את כולה כשרה, ריב"י אומר אם הי' רובה מקיף כלבנה כשרה, ומדקאמר ברישא מן הטבעת עד כנפי ריאה, ש"מ כל מקום בקנה מקום שחיטה לכ"ע, ופלוגתיהו דת"ק ורחב"א אי שחט למעלה מטבעת הגדולה לצד הראש ולת"ק הוי מוגרמת, ורחב"א מכשיר, ובסיפא אמר לת"ק דפוסל מוגרמת חוץ לטבעת הגדולה, צריך לשייר אם שוחט בטבעת הגדולה חוט על פני כל הטבעת לצד הראש, ולריב"י די ברוב. והכין פרושא דמתני' השוחט מתוך הטבעת פי' טבעת הגדולה, אבל בשאר טבעות לכ"ע בכל הצדדים ובין טבעת לטבעת מקום שחיטה עד כנפי ריאה. ובגמ' רב ושמואל אמרו תרויהו הלכה כריב"י ולא אמרו כן אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקיפה את כל הקנה אבל בשאר טבעות לא. שקלו וטרו רבותא לפרש דבר זה ובתר עיונא חזינא הכין ריב"י מכשיר לאחר ששחט רובא בטבעת הגדולה ואח"כ הגרים חוץ למקום שחיטה, ואמרו רב ושמואל דוקא בטבעת הגדולה דכד שחט רוב טבעת שחט נמי רוב חלל הקנה דטבעת הגדולה מקיפה כל הקנה, אבל בשאר הטבעות שאין מקיפות אלא רוב הקנה, אם שחט רוב טבעת עדיין לא שחט רוב חלל הקנה, להכי אם הגרים אחר ששחט רוב מאלה טבעות פסול. ומסקנת הגמ' לריב"י אף בשאר טבעות נמי די אם שחט רובן הואיל ומקיפות רוב הקנה, כלומר אם שחט רוב טבעת שחט רוב הקנה בעוביו, אע"ג שלא הגיע לרוב חללו, שהטבעות עבות ביותר, אבל צד התחתון של קנה הוא עור דק בין ב' צידי הטבעות, ואם שחט רוב הטבעת בהקיפה, שוחט רוב עובי' של קנה ודי בזה לריב"י, ורב ושמואל אע"ג דס"ל בטבעת הגדולה כריב"י דדי ברוב, ה"ט כששחט רובו שחט נמי רוב חלל הקנה שטבעת הגדולה מקיפה כל הקנה בעגול, אבל בשאר טבעות לא ס"ל כותי', שאם שחט רוב משאר טבעות שאין מקיפות אלא רוב חלל הקנה לא מכשרי, אע"ג דשחט רוב עובי' של קנה, אנן רוב חללו בעינן והיינו דאי' באלו טרפות [מ"ד ע"א] ההיא פסוקת הגרגרת דאתי' לקמי' דרב בדיק לה ברוב עובי', אמר רב כהנא ור"א לרב למדתנו רבנו ברוב חללה, שדרי' לקמי' דרבב"ח בדקי' ברוב חללה ואכשרה ואגמריה סמך. אבל רב ספוקי מספקא לי' והיינו דאי' בהגוזל [ב"ק צ"ט ע"א] ההוא מוגרמתא דאתא לקמי' דרב טרפה ופטריה לטבחא מלשלומי, פגעי בי' רב כהנא ור"א לההוא גברא, פי' בעל הבהמה, אמרי לי' עבד בך רב תרתי למעליותא דלא אכלך ספק טרפה ולא אכלך ספק גזלה והיינו מוגרמת דשאר הטבעות דמספקא לי' לרב, דאי בטבעת הגדולה הא אי' דרב ושמואל ס"ל כריב"י. ואנן קייל"ן כרבב"ח דסמיך אגמריה שעור הקנה ברוב חללה בין לענין טרפות בין לענין שחיטה, ואחר ששחט רוב חללה לא פסל הגרמה ולא כריב"י דמכשיר אף בשאר טבעות אם שחט רוב הטבעת, ולא קייל"ן נמי... אלא כרחב"א שהעיד על מוגרמת דריב"י ורבנן דכשרה דאמרינן בגמ' הלכה כרחב"א דקאי ר"נ כותי', כלומר דר"נ פרשו עד כמה מוגרמת למעלה מטבעת הגדולה כשרה, דר"נ אכשר משפוי כובע ולמטה, והיינו דשייר בחיטי דסוף החיטי נגד הראש מתחיל השפוי.
וההיא לישנא מוגרמת והגרים דתני' בפרקין פרושו דבר היוצא משטח הראוי לו כהא דאי' בזבחים [ס"ב ע"א] א' ר' ירמי' באמה גרומה פי' גדולה מאמה בינונית כמו הי' שוקל לו עין בעין נותן לו גרומיו [ב"ב פ"ח ע"א] פי' תוספת יתרה... ודאמר רי"ו [ברכות ה' ע"א] דין גרמי' דעשיראה ביר, כ' רבנו נסים בר יעקב משם ר"ש ורב האי רי"ו קבר י' בנים זכרים ובן עשירי נפל לתוך יורה רותחת ונמס בשרו ונמק ונטל רי"ו עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו ומנחם בה אחרים, ואית דאמרי כי נשאר לו בן א' ושמו ר' מתנה ושלחו מא"י לבבל ללמוד תורה לפני שמואל, ודבר זה אינו לפי האגדה. ואנחנו שמענו מרבותינו דלשון גרמא הוא כמ"ש תוספת היוצא וצומח מן הגוף וכן שן נקרא גרמא, ורי"ו נושא שן מבן עשירי אצלו, ושן המת אינו מטמא כדתנן באהלות [פ"ג] כל שבמת טמא חוץ מן השניים והשער והצפורן, ובפ' דם הנדה [נ"ה ע"א] כל דבר שנולד עם האדם ואין גזעו מחליף מטמא, לאפוקי שן אעפ"י שאין גזעו מחליף לא נולד עמו, ושער וצפורן אע"ג שנולד עמו גזעו מחליף. ויש שפרשו שהי' עצם מסעודת הבראה של בן עשירי וביר מל' ויבא כל העם להברות את דוד, ולא ברה אותם לחם [שמואל ב' ד'] וכן אמרו לא מברין [מו"ק כ"ד ע"א].
א"ר הונא א"ר אסי מחלקת בין ריב"י ורבנן בשחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה, ור"י סבר רובו ככולו, אבל הגרים שליש ושחט ב' שלישים ד"ה פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא, ואע"ג דאנן קייל"ן אין הגרמה משפוי כובע ולמטה, בהא מיהו קייל"ן... [צ"ל כרב ושמואל דאמרי הלכה כריב"י דבעינן רובא במקום שחיטה ואי אח"כ הגרים כשר] ואיכא לישנא אחרינא דר' הונא א"ר אסי מכשיר הגרים שליש ושחט ב' שלישים, ורב הונא אמר רב מכשיר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דנפק חיותא בשחיטה ורב יהוד' אמר רב מכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הואיל ורובה בשחיטה ותרויהו מכשרי בהגרים שליש ושחט ב' שלישים דנפיק... [צ"ל דנפיק חיותא בשחיטה וגם נשחט רוב במקום הראוי] ואנן לית לן לאכשורי כה"ג, חדא דסתמא דתלמודא נקטיה לקמן לישנא קמא דר' הונא דפסול בשחיטה... ותו דבעו מיני' מר"נ [י"ט ע"ב] שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ובעי למפשט מראב"מ דאמר שחיטה עשויה כמסרק כשרה, ודחי דלמא האי במקום שחיטה הוי, ששחט במקום הראוי כאן מעט וכאן מעט בהיקף ובצרוף הוי רובא וקמ"ל דלא בעינן שחיטה מפורעת, ומדלא אהדר ר"נ דידע דכשר, ש"מ דלא סמך אר"י אמר רב דמכשיר, וארב הונא אמר רב דמכשיר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כיון דנפק חיותא בשחיטה נמי לא מצי למסמך דפליג עלי' רב יהודה א"ר דבעינן רובא בשחיטה, ואתרויהו נמי לא ניקום ונסמך דפליג רב הונא א"ר אסי בלישנא קמא דבעינן כי נפקא חיותא ברובא בשחיטה, לפיכך אין היתר אלא בשחט תחלה רובה במקום שחיטה ואח"כ הגרים. וכל ענין זה אם מגרים שלא במקום שחיטה, אבל במקום שחיטה אפי' הי' חצי קנה פגום והוסיף כל שהוא כשר, וכל שכן אם הי' נקב בקנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף שחיטה ונעשה רוב ע"י אותו נקב דכשר, וה"נ אי' לקמן [ל' ע"א] השוחט בב' ובג' מקומות שחיטתו כשרה, ופרש רב אחא משבחא בין ששחט בטבעת א' בקנה כאן מעט ודלג ושחט בצד השני וכיוצא בו בושט ובין הכל איכא רוב בהיקף, או ששחט מעוט קנה למעלה לצד העור ואח"כ שחט למטה בקנה לצד אחר היינו זה שלא כנגד זה אם בין הכל נשחט רוב הקנה כשר כיון דבמקום שחיטה נעש' אע"ג דאין כאן שחיטה מפורעת, ואין חלוק בין א' או שני' שוחטי' בב' סכינים ובב' מקומות ומכל שכן דכשרה שחיטה עשוי' כקולמס כלומר באלכסון ובלבד ששחט רוב חלל הקנה. וכ"פ רב שרירא השוחט בשנים וג' מקומות דכל זמן שלא הגביה ידו כדי שהי' ושחט מקצת סימנים במקום זה ומקצת בצד אחר ובצרוף שניהם נשחט רוב חלל הסימנים שחיטה זו קאמר רב דכשרה דלא בעינן מפורעת, וקיי"ל [בכורות מ"ט ע"א] הלכתא כרב לגבי שמואל באסורי.
<h2>דף יט:</h2>
ואי שחט ישראל רובא ואח"כ גמר הגוי לא מפסלא שחיטה כדאי' בפ"ק [י"ט ע"ב] מדהו"ל לישראל למשחט רובא ולא שחט כי נפקא חיותא בידא דגוי נפקא, הא אי שחט רובא וגמר גוי מעוט בתרא מעשה קוץ בעלמא עביד ולאו שחיטה מקרי והכין תני' [תוספתא] ישראל ששחט ומרק גוי שחיטתו פסולה, שחט בה רוב שנים וגמר הגוי שחיטתו כשרה. ויש מי שמצא סתירה להלכה זו מדברי ב' הלכות שכ' והיכא דשהה במעוט סימנים בין בתחלה בין בסוף אסור כיון דלא אפשט עבדינן לחומרא דס"ל אבעי' דר"ה בר נתן [ל"ב ע"א] שהה במעוט סימנין מהו תיקו למעוט בתרא קאי, ואנן מספקא לן אי מדאו' או מדרבנן קאמר ואפי אי דאור' קאמר שאני התם כיון דישראל גמר השחיטה לאחר ששהה איכא לספוקי שמא במעוט בתרא נמי תורת ש' עליו וכולא חדא ש' היא, אבל גוי דלאו בר זביחה מעשה ידיו (כקוץ) [כקוף] בעלמא ולא פסול אי שחט ישראל רובא.
השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה דיעבד קתני דלכתחלה ישחט באמצע הצואר אפי' במחזיר סימנים לא ישחט לכתח' מן הצדדים שמא לא יחזיר וישחט תחלה במפרקת. תני רמי ב"י אין עקור סימנים בעוף אמר רבינא ל"א אלא במליקה, דשאר הל' שחיטה נמי לא פסלי דקוצץ ויורד מן מפרקת עד שמגיע לסימנים וחולד ודורס, אבל בשחיטה יש עקר סי' בעוף, וכ' הגרי"צ קייל"ן כרבינא וכסתם מתני' מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, ור' אשי דאמר בשמעתין איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת איכא למימר הכי אגמרי' דאין עקור סי' בעוף ובשאר דוכתא הלכתא כר"א לגבי רבינא ליכא למשמע מיני' דאיהו ס"ל אין עקור, דלא בעי אלא לדחי הא דר' אחא דאמר לרמי ב"י אין עקור בעוף בשחיטה משום דאין שחיטה לעוף מה"ת ודחי ר' אשי דאדרבה אי ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת י"ל הכי אגמרי' דלא פסול עקר, אבל אי תקנתא דרבנן ודאי כל הל' שחיטה רמו אעוף. אבל לא נחית לדייק בהא מלתא אי אמת הוא דלרמי לא פסול עקר בשחיטה, אבל רבינא קבל דלא אמר רמי ב"י אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עקר ככל שאר הל' שחיטה דעוף כבהמה, ולא פליג ר"א בהא, דבהכי ניחא טפי ול"צ לומר הכי אגמרי' ובהכי סלקי ברייתות ומתני' כחדא.
<h2>דף כ:</h2>
אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה מחיים ודוקא שנשבר חוט השדרה עמה, דאי בלא חוט נמי מאי סיעתא לזעירי מהאי דמלק בסכין ותו אי החוט קיים טרפה נמי לא הוי כדמשמע לישנא דאי תבר שדרה ומפרקת הוי טרפה ולא מצינו טרפות בשבירת עצם לבד כדתנן באלו כשרות [נ"ד ע"א] נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.
<h2>דף כא.</h2>
ארי"ו קרעו כדג מטמא באהל ומגבו וכן עשאה גיסטרא נבלה, פי' חתכו ברחבו עד החלל ונראה מצד א' כשני חלקים וכן ניטל הירך וחלל שלה נבלה, פי' רבא כל שרבוצה ונראית חסרה, כלומר כשרבוצה מתכסה מקצת ירך תוך חלל הגוף והכא הכסוי חסר וכן נקובת ושט ופסוקת גרגרת הוי נבלה ולא מהני להו שחיטה, מיהו תרתי לא הוי נבלה מחיים.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט א' בעוף וב' בבהמה שחיטה כשרה ורוב אחד כמוהו, חצי א' בעוף, וא' וחצי בבהמה שחיטה פסולה, רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה שחיטה כשרה. בנוסח א' דהלכות הגרי"צ כ' רובו של א' כמוהו דוקא רוב הנראה לעינים ואם כ' הרב ליכא לפרושי דבעינן רוב גדול, דלא אתמר הך לישנא בגמ' אלא לאפוקי ממחצה על מחצה, דס"ד גבי שחיטה מחצה על מחצה כרוב, ופריך התני' חצי קנה פגים והוסיף כ"ש כשר ואס"ד מחצה על מחצה כרוב טרפה הוי, ופריק רבא לענין טרפות בעינן רוב הנראה לעינים, והשיב אביי מה טרפות דבמשהו מיטרפא, כלומר כמה טרפות נקובתן במשהו, והיכא דבעינן רובא כגון בגרגרת את אמרת בעינן רוב הנראה לעינים, שחיטה עד דאיכא רובא לא מתכשרה, כ"ש דבעינן רוב הנראה לעינים, והכין מסקנא דמלתא. וכי היכא דלא ס"ד דרבא דבעינן בטרפות הגרגרת רוב גדול, אלא פרושא לאפוקי ממחצה על מחצה ואפי' כחוט השערה, ה"נ למאי דמדמי אביי שעור שחיטה לטרפות, לש' נמי מקרי רוב כחוט השערה והכין בת"כ [שמיני] להבדיל בין הטמא ובין הטהור אצ"ל בין פרה לחמור מפורשין הן, אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו כחוט השערה, ותני' [כ"א ע"א] כיצד מולקין חטאת עוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לקנה או לושט, הגיע חותך סימן א' או רובו ובעולה שני' או רוב ב', ואתי' כראב"ש ומאי שנים שדומין לשנים, דשנים כולם אסור למלוק אלא רובא דמינכר היטב, ואי בעי די ברוב מצומצם, ומדקתני כיצד מולקין משמע אפי' לכתחלה נמי די ברוב ב' מצומצם והא דאמר בהעור... [כ"ב ע"א] ראב"ש ל"ג רוב מצומצם אטו לא עבד רוב, שאני כהנים דזריזים הן לא תידוק מיני' בחולין גזרינן, מהיכי תיתי למיחש בחולין, דכל הני דגזרינן התם דלמא לא עבד רוב, טעמא משום דחייס, ובשחיטת עוף קדשים נמי איכא למיחש דלא ישחט רוב דירא שמא ישחט כולם דאסור לראב"ש דכשהוא מזה צריך הראש לאחוז עדיין בגוף להכי פריך ליגזר ומשני כהנים זריזין, אבל בחולין לא איכפת לי' כמה שחט ואזל ולא שייך למגזר, דאלת"ה ליפרך לרבנן נמי היכא שרו רוב בחולין ליגזר דלמא לא אתי למיעבד רוב כדאמרי' בטלית [קכ"ג ע"א].
ודתנן רוב א' בעוף ל"ש קנה ל"ש ושט, ורוב של א' כמוהו כ' הרי"צ דוקא בדיעבד, דלכתחלה בעי למשחט כולי סימנין, מדקאמר כולי סימנין בעי למימר אף בעוף צריך לשחוט לכתח' ב' סימנים כולם, דאי די בסימן א' כולו בעוף לכתח', לא הול"ל אלא צריך לשחוט הסימן כולו, וידעינן ממילא בבהמה שנים כולם, דמתני' היא א' וחצי בבהמה פסול, וטעמי' דבגמ' אי' השוחט א' בעוף ב' בבהמה כשרה ופריך לכתחלה לא עד כמה נשחט אב"א אא' בעוף קאי דיעבד, דלכתח' צריך לשחוט ב' ואב"א ארובו של א' כמוהו קאי, דלכתח' צריך לשחוט כל הסימן. ופסק כתרוייהו כיון דאפשר דלשון דיעבד אתרוייהו קאי, מיהו אי אתרע מלתא דצריך ליבדק ושט כולו אחר שחיטה, דמבחוץ אין לו בדיקה, ואם ישחט הושט במקום השחיטה לא שייך בדיקה מותר לשחוט הקנה לבדו כדאמר ר' יוסף נשחטי' לקנה והדר נהפכיניה לושט ונבדקיה.
וקרא למאי אתא דלא לשוי' גיסטרא. יש מן החכמים שאמרו דאזהר קרא שלא יחתך המפרקת בשעת שחיטה לשנים, ואי פסק לי' לכולא רישא פסולה. ולא מחוור דבתוספתא [רפ"ב] הי' שוחט וחתך כל הראש בבת אחת אם נתכוון לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה, והא דאם נתכון פסולה כיון דנתכון לעשות הכל בב"א קרוב הוא שדרס, וא"א דהתורה אסרה דלאו שחיטה היא, אי לא נתכוון נמי, הלכך ודאי פרושא דקרא וזבחת דלא לשוי' גיסטרא לומר שאין צריך לחתוך כל הראש לא בקדשי' ולא בחולין ודי בחתיכת סימנים. ותו א"א התורה אסרה לחתוך המפרקת דלא הוי' שחיטה תיקשי הא דאר"ח [קי"ג ע"א] השובר מפרקת קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל הבריות ומבליע דם באיברים תיפוק לי' דנבלה היא מגזרת הכתוב שלא יחתך המפרקת, וליכא למימר התורה לא אסרה רק לכתחלה ובדיעבד שפיר דמי היכן מצינו שאסרה תורה דבר לאכול, ואמרו רבנן לכתחלה אסרה ולא בדיעבד, ויש מי שמפרק חתיכת מפרקת עם הסימנים בלא הפסק אסור מה"ת, אבל אם שחט הסימנים ושהה שעור שהי' ואח"כ שבר המפרקת בחייה לא אסרה תורה דלא הוי כשחיטה חדא, ואינו אסור אלא משום מבליע דם באיברים, ואנו משיבין ע"ז כמו שהשיב הגאון על המחמיר להביא ראי'.
<h2>דף כח.</h2>
תני' רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה למשה על הושט ועל הקנה ועל רוב סימן א' בעוף ועל רוב ב' בבהמה, והא דכ' מבקרך ומצאנך ולא חיה ועוף, שכל זמן שהיו שוחטין במדבר היו צריכין להביא אל אוהל מועד כל הראוי להקרבה וזה בקר וצאן, אבל חיות אין ראויות לקרבן וכן העופות חוץ ממין א'. לפיכך כשבאו לארץ אמר להם כאשר ירחק המקום אשר יבחר ה' הותר לשחוט אף בקר וצאן חוץ למשכן ותני' [כ"ז ע"ב] זאת תורת הבהמה והעוף באיזה תורה שותה בהמה לעוף, בהמה מטמא במגע ומשא ונבלת עוף לא, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, ועוף מטמא, באיזה תורה שוין, מה בהמה יוצאת מידי נבלה בשחיטה אף עוף, אי מה בהמה בב' סימנים אף עוף ת"ל זאת מעוטא הוא. תני ב"ק זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים וגו' הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לפטרו כל עיקר אי אפשר שהוקש לבהמה, לחייבו ב' סימנים כבהמה א"א שהוקש גם לדגים, הא כיצד הכשירן בסימן א'. ודגים דלא צריכי שחיטה מנ"ל אימא לקשינהו לבהמה, וחגבים נמי נקיש דנימא לכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ולבעי שחיטה כבהמה, אמרי לא, מדכ' הצאן ובקר ישחט להם ואם כל דגי הים יאסף, כ' רחמנא אסיפה בדגים במקום שחיטה דבהמה, למימרא דלא בעו שחיטה וחגבים בתר דגים כתיבי. ובדגים וחגבים אין אסור אבר מן החי דלא מקרי בשר [ק"ד ע"א] וגבי אבר מן החי לא תאכלו הנפש עם הבשר כ', ובשר מן החי ובשר מן הטרפה [ילפינן נמי מבשר בשדה טריפה לא תאכלו, חולין ק"א, ולהכי בדגים וחגבים דלא נקראו בשר לא שייכי] ותו כיון דאין בהם אסור דם דכ' וכל דם ל"ת לעוף ולבהמה יצא דם דגים וחגבים [כריתות כ"א ע"א] שכולו היתר שאין צריך שחיטה, לא שייך אסור אבר מן החי כדאמרי' [ק"ב ע"א] רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ול"ת הנפש עם הבשר, כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו וכל שא"א מצווה על דמו א"א מצווה על איבריו. וה"נ בפא"מ [ע"ז ל"ח ע"א] א' רב כותי שהצית האגם באור כל החגבים אסורי' דלא ידעינן הי מן הטהורי' והי מן הטמאים, אבל שלא נשחטו לא איכפת לן. ומ"מ אסור לאכול דגים וחגבים חיים משום בל תשקצו [מכות ט"ז ע"א] דרב כהנא קאים קמי רב והוי קמעבר שושיבא אפומא. וחיה דטעונה שחיטה ידעינן נמי מזאת תורת הבהמה והעוף דהוקש עוף לבהמה לשחיטה וחיה בכלל בהמה דכ' זאת הבהמה א"ת וגו' איל צבי ויחמור, א"נ מהלכה שנצטוה משה על רוב ב' בבהמה, ותו תני' [כ"ח ע"א] אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הרי זה בא ללמד ונמצא למוד, מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. נמצא כל בהמה חיה ועוף הטהורים טעונים שחיטה. ויש שאין טעון שחיטה, וזה עובר חי או מת שנמצא במעי הבהמה שנשחטה כראוי ולא נמצא בה טרפות ויליף מכל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו כל מין פרסה שנמצא בבהמה תאכלו וניתר בשחיטת אמו אבל מדרבנן צריך שחיטה אם הפריס ע"ג קרקע אבל טרפות שנמצא בו אין אוסרו. גם התירה ת' דברים הפורשים מן החיים הטהורי' חלב וביצים ואין בהם אבר מן החי מדשבח רחמנא [בכורות ו' ע"א] בארץ זבת חלב ודבש דודאי לא משתבח במידי דלא חזי לן וכ' בעל הלכות ביצה מנ"ל דשרי מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא דכ' את בת היענה [ס"ד ע"א] וכי בת יש לה ליענה אלא זו ביצת טמאה מכלל דבטהורה שרי', ובסוף הל' טרפות פרשנו דבריו. באגדה [תנחומא, שמיני] זאת החיה אשר תאכלו, וכי מאי איכפת לקב"ה בין שוחט בהמה לנוחר, כלום אתה מועילו או מזיקו, מאי איכפת לי' בין אוכל טהורות לאוכל נבלות, אם חכמת חכמת לך, אלא לצרף בהן את הבריות שנא' אמרות ה' אמרות טהורות, אמרת ה' צרופה למה שיהא מגין לך.
ת"ר שחט הושט ואח"כ נשמטה גרגרת שחיטתו כשרה, ובעוף איירי, נשמטה גרגרת ואח"כ שחט הושט שחיטתו פסולה, אע"ג דא"צ לשחוט בעוף אלא סימן א' כך נאמרה הלכה כל א' משני סימנים יהא מוכשר לשחיטה ולסימן הנעקר לא מהני שחיטה שחט הושט ואח"כ נמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אי קודם או לאחר שחיטה נשמטה אמרו כל ספק בשחיטה פסול.
<h2>דף כח:</h2>
ר"י אומר עד שישחט את הורידין אר"ח לא אמר ר"י אלא לעוף הואיל וצולהו כולו כא', אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ תני' כותי' השוחט ב' חצאי סימנים בעוף פסול ואצ"ל בבהמה, רי"א בעוף עד שישחט את הושט ושני ורידין. ארי"ו ורידין לר"י מנקבן אפי' בקוץ בשעת שחיטה וכשר, מ"ש בשעת שחיטה הואיל ודם חם הוא ונפיק, שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כך הביא הגרי"צ מ' דס"ל כר"י כדאי' בברכות [ח' ע"ב] הזהרו בורידין כר"י, ודתני' בתוספתא ר"י פוסל בעוף עד שישחט הושט וב' ורידין לאו למימרא שהעוף פסול, אלא שאסור לצלותו כא' אא"כ מחתך אבר אבר, ואם צולהו כאחד צריך כדי נטילה סביב הורידין. ולפי שדרך העוף לצלות כא' נקט האי לישנא דצריך לכוון תמיד לשחוט ורידין, אבל בבהמה דרך לנתחה אבר אבר אפי' לכתחלה א"צ לשחוט ורידין, מיהו אי בעי לצלות גדי כא' צריך לשחוט ורידין, אבל מנתח אבר אבר שרי בין בצלי בין בבשול בלא נקיבת ורידין. ויש מן החכמים שאמרו הא דמהני בבהמה מנתח אחד אחד, ה"מ לצלי, אבל לבשול לא סגי עד דמנקב לורידין בשעת שחיטה ובעי נתוח ואעדויי מזרקי דדמא או לחתכינהו, ובעוף נמי תרתי בעינן לבשולי חתיכת ורידין בשעת שחיטה ונתוח אבר אבר. וראיתן מדאי' [צ"ג ע"א] ה' חוטין הוו ג' משום תרבא ותרי משום דמא, דידא ודלועא, והני תרתי ס"ל לאו דוקא אלא לרבותא ואף דסמוכין לורידין וסתם נשחטו, דאי לא, הוו לי' להזכירם, דיותר יש בהם דם משארא, וקמ"ל אפ"ה צריך להסיר חוטין הסמוכין ומכ"ש שאר חוטין כשרוצה לבשל. ול"נ לן דבהדי' אר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף וכן בתוספתא הזכיר ר"י גופא עוף, ואי איתא גם בבהמה צריך בבשול הרי מתני' סתמא אמרה עד שישחט את הורידין, והו"ל לאוקמי אף בבהמה כיון שרוב בשר נאכל ע"י בשול ובעי נקיבת ורידין, אלא ודאי כיון דמנתחה אחד אחד לא בעי חתיכת ורידין בשעת שחיטה אף לבשול, כיון שחותך הראש מן הגוף יוצא הדם מהם והנשאר ע"י מליחה, וכל זה לענין ורידין, אבל חוטי דידא ודלועא ידוע לחכז"ל שאין דמן יוצא בחתוך הורידין להכי פרטו חוטין הללו להסירם אף שנחתכו ורידין ומנותחת אבר אבר, ושאר חוטי דם לא מצינו שצוו לנתחם ודם מעט שבהם יוצא ע"י מליחה ומקצתם נגררים דרך הורידין, וז"ל ב' הלכות צריך שיחתך הורידים כר"י דא' עד שישחט את הורידין ולא שחיטה ממש אלא אפי' מנקבן בקוץ בשעת שחיטה, ואריב"ל לברי' הזהרו בורידין כר"י, והני מזרקי דבהמה צריך למחתכינהו בהדי' סימנים כי היכי דתתמצי דמא דבהמה לאלתר ולא תתישן ולא ליבלע דם באיברים, ואע"ג דאמר ר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כא' אבל בבהמה לא כיון דמנתח אבר אבר בבהמה נמי, זימנין צולהו כא' עכ"ל וחומרא בעלמא קאמר כיון דבגדיים וטלאים נמלך וצולהו כא' ואי שכח לחתוך ורידין אסורא קאכל או אפשר דדייק בלישנא הזהרו... — יש מחכמים שאמרו אם לא חתך רק רוב סימנים צריך לחתכם בשעת שחיטה שדם חם ומתקלח כמו דבעי ר"י בורידין ואם לא עשה כן אף בעוף צריך לחתוך אבר אבר ואסור לאכול שלם וראיתם מדא' ואי אשמועינן בחולין רובו של אבר כמוהו, הו"א בחולין סגי ברובא דלאו לדם הוא צריך אבל בקדשים דלדם צריך אימא לא קמ"ל, אלמא ברוב סימנים אינו יוצא כל הדם. ואין זה ראי' דלמאי דאסיק בקדשים נמי סגי ברובא ש"מ דליכא סברא שאין הדם יוצא עד דאיכא כולא, ודבר הנראה לעינים שדם הכנוס ונפיק בסימנים מקלח בשפע בין שחט כולם בין שחט רובם דבית השחיטה מרוח רוח והא דמסיק מצוה למרק, כלומר לא די בקדשים לכתחלה בשחיטת רוב, דמצוה לחתוך כולם שיצא כל הדם לזריקה, לאו משום דבסימנים שלא נשחטו כולם נשאר הדם, אלא העקר כדי שיחתוך הורידין כד' מודי רבנן לר"י בקדשים שצריך שישחט ורידין לכתח' דלדם הוא צריך ואם לא נשחטו כל הסימנים לא נחתכו כל הורידין והכין אי' פ' כ' הפסולים [זבחים כ"ה ע"א] השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר, כיצד עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק, אלמא דאחר הממרק ע"י צריך לשחוט הורידין כדי שיצא כל הדם, אבל לענין דם הנפיק בסימנים במסקנא לא פלוג בין שחט רובם או כולם. ותו דר"י דפליג בעוף ואמר עד שישחט את הורידין לא פליג ארובו של אבר כמוהו בעוף, ואי יציאת כל הדם בשחיטת כל סימנים תלי' כמו בורידין, הא תני' בברייתא [כ"ט ע"א] שחט שני חצאי סימנים בעוף... [צ"ל פסולה ואצ"ל בבהמה ר"י אומר בעוף עד שישחט הושט ואת הורידים].
<h2>דף כט:</h2>
כ' ב' הלכות שחט סימן א' גוי וסימן א' ישראל טרפה שהרי נעשה מעשה טרפה ביד גוי, והיכא דשחט ישראל פלגא ואתא גוי וגמרה לשחיטה טרפה, דהו"ל גמר שחיטה ביד גוי, והיכא דאתחיל גוי לחוד בשחיטה פורתא ורובא דשחיטה גמרה ישראל אסור דקייל"ן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל מסייע ודאי אין בו ממש והלכתא אין לשחיטה אלא לבסוף מן מאי דאיכא בתמיד נימא קסברי אחרים אין לשחיטה אלא לבסוף וכדרבה דאמר עדיין היא מחלקת והא דרבה איתא בכל הזבחים ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה עכ"ל. דבריו צ"ע, והכין בגמ', אר"ל משום לוי סבא אין לשחיטה אלא לבסוף ורי"ו אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן א' גוי וסימן א' ישראל פסול שנעשה בה מעשה טרפה ביד גוי, ועולת עוף נמי היכא דמלק סימן א' למטה מחוט הסיקרא וסימן אחד למעלה פסול שהרי נעשה בה מ' חטאת עוף למטה, וכן שחט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים נמי פסול שנעשה בה מ' חטאת עוף בחוץ, לא נחלקו אלא ששחט מעוט סימנים בחוץ וגמר בפנים, למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב ולמ"ד אינה אלא בסוף לא מחייב, אלמא למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אתחיל גוי בשחיטה פורתא וגמר ישראל רובא פסולה משום שחיטת גוי, מיהו אפי' אם אין לשחיטה אלא לבסוף נמי פסולה אי בשחיטת פורתא נגע בושט, דבנקיבת ושט במקום שחיטה עושה מעשה טרפה ונבלה ולא ידענא למה תלי אסורא אי התחיל גוי פורתא וגמר ישראל פסולה בהא דיש שחיטה מתחלה ועד סוף, אפי' אין לשחיטה אלא לבסוף, ושחיטת גוי לא מקרי שחיטה, נקיבת הושט מיהו הויא, ואי האי פורתא דקאמר אקנה קאי, אף למ"ד יש לשחיטה מתחלה ועד סוף ליכא למפסל אי שחט גוי חצי קנה, מידי דהוי חצי קנה פגום והוסיף כ"ש כשרה, מ"ש חצי קנה פגום ע"י קוץ או מאליו או שעשה הגוי, דפסול שחיטת גוי ושחיטה שנעשה מאליה מחד קרא נפקא כדתני' [ל"ב ע"א] שחיטת עובד ע"ז ושחיטת גוי ושחיטת קוף פסולה שנ' תזבח ואכלת לא שזבח גוי ולא שזבח קוף ולא שנזבחה מאליה. וע"כ האי פורתא אושט קאי וזה פסול אף אי אמרת אין שחיטה אלא לבסוף וכמוכח בסוגין. וחזי לן בהאי סיומא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בעי למימר כשהתחיל גוי במעוט וגמר ישראל דנבלה נמי הויא משום דהתחלה נמי מקרי שחיטה, ואי אין לשחיטה אלא לבסוף לא הוי שחיטת גוי אלא נקובת הושט וטרפה הויא ולא נבלה ונ"מ שאינה מטמאה אבל לדעת רבותא כל שנקב הושט או נפסק גרגרת ברובו במקום הראוי לשחיטה הוית נבלה ולא מהני שחיטה כנימר למטה.
<h2>דף ל:</h2>
אריא"ר החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסול, תחת העור כשרה, הא דתני הכא חלדה אע"ג דלא שייך אלא במתני' לקמן [ל"ב ע"א] דתני או שהחליד הסכין דקמ"ל מ"ד שחיטה שאינה מפורעת פסולה דדמי' לחלדה. ופריך מקמ"ל תנינא או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו נבלה, אי ממתני' הו"א דוקא ששחט הסימן ממטה למעלה דלא עביד דרך שחיטה, אבל עבד דרך שחיטה שחתך סימן התחתון כהלכתו מלמעלה למטה אלא שהחליד הסכין בין סימן ראשון לשני, ואח"כ הוציא הסכין ושחט הראשון כתקונו, אימא שפיר דמי קמ"ל. תחת העור כשרה, בי רב אמרי תחת העור איני יודע. אבעי' להו לבי רב תחת מטלית מהו, תחת צמר מסובך, כגון בצואר כבשים דבק לבשר, מהו, ולא אפשטא ולחומרא, מטלית דפסיל אי שחיט תחתוהי מהודק' ומדובק' בצואר, אבל אינה מהודק' כשרה. כ' ב' הלכות חלדה היכי, כגון דקשחט ועייל רישא דסכינא בין משכא דחיותא לסימנין או בין סימן לסימן, א"נ איכא מזיא או עמרא עלוי אפקותא ועייל סכינא מתחותיה ושחט, א"נ רוקעתא דמידבק בקירא או בקנדרוג על אפקותא ועייל סכינא תחות האי רוקעתא ושחט, בכל הני הויא חלדה. וקצת ראי' שכל שאינו מהודק בצואר אי שחט תחתוהי לא מקרי חלדה מדאי' בהמקשה [ע"ד ע"א] בעי ר"ה הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו, עד כאן לא קאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ה"מ היכא דיצא לאויר, אבל במעי אמו לא שרי' שחיטה פי' להתירו כשנולד אח"כ, או דלמא אפי' לרבנן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא, ואס"ד אפי' מכסה מרופה על הצואר ושחט תחתיו מקרי חלדה, מאי קמבעי' לי' הרי הולד נתכסה מרחם אמו והוי חלדה... [צ"ל ולא ראיה] שאני רחם אמו דהוי כביתו של ולד וכשוחט בדיר הבהמה דלא שייך חלדה, א"נ למאי דלא אפשט הכא אם תחת מטלית ועור חלדה הויא, קמבעי' לי' את"ל משום חלדה ליכא אי הוי' ש' במעי אמו, א"נ למ"ד תחת העור כשרה קמבעי' לי'.
בעי ר"פ החליד במעוט סימנים מהו תיקו ולחומרא. הגרי"צ לא הביא אבעי', כיון שהביא לקמן [ל"ב ע"א] בעי ר"ה בר נתן שהה במעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא, אלמא אפי' בשהי' דלא עביד מעשה לא שני לן בין מעוט סימנין לבין סימן וסימן, מכ"ש בחלדה דעביד מעשה. ותו כיון דבי רב אמרי אפי' תחת עור מקרי חלדה מספק, כ"ש תחת מעוט הסימן, ור"פ לר"י דמכשיר מבעי' לי'. ב' הלכות כ' היכא דשהה או דרס או החליד בין במעוט קמא בין במעוט בתרא אסור כיון דלא אפשט, דס"ל אבעי' דר"פ ור"ה כר' נתן במעוט בתרא קאי, ולדידי' אפי' לבי רב דאסרו תחת העור נ"מ באבעי', די"ל בתחלת שחיטה וכל משך שעורה פסלה כל חלדה ושהי' אבל לאחר שחיטת רוב סימנין דאתכשרה שחיטה ואתחל במעוט בתרא שמא לא פסלה שהי' וחלדה וקאי כתיקו. ואנן בענ"ד לא מצינא לסלק מהך פסקא כמה קושי', חדא הא אמרינן לעיל [י"ט ע"ב] דאפי' מאן דמחמיר ומפרש פלוגתיהו דריב"י ורבנן בשחט ב' שלישים והגרים שליש ורבנן פסלי, והא רב ושמואל אמרי תרויהו הלכה כריב"י דליכא פסול הגרמה בתר דשחט רובא וה"ה שהי' דרסה וחלדה נמי לא פסלי, ותו דאמרינן [כ"ט ע"א] שחט חצי קנה ושהה וגמרה כשרה דאי מחצה על מחצה כרוב הא עביד רובא, ואי אינה כרוב לא עביד ולא מידי, אלמא אי שחט רובא ושהה במעוט פשיטא לגמ' דלא שייך שהיה כלל והכין בתוספתא [פ"ב] שחט חצי גרגרת בעוף ושהה וגמרה כשרה, שחט א' או רוב א' בעוף אע"ג ששהה זמן מרובה וגמר שחיטתו כשרה, ולא חזינא טעמא לומר משבשתא היא, ואי משום דלא פשט מינה ר"ה שהה במעוט סימנים הרבה מרבותא מפרשי במעוט קמא מבעי' לי. ברם אף לפי' זו כמה פירכות, חדא דצ"ל לר"י מבעי' דלא חשיב חלדה תחת העור, דאי בעור חלדה כ"ש תחת מעוט הסימן ועוד לספקא דר"ה ב"נ דלא שייך שהי' במעוט הראשון לא מצינו שהי' בעוף דגבי קנה בלא"ה לא שייך, מידי דהוי חצי קנה פגום, ואי שהה ומוסיף כ"ש כשר, ואי כד שחט ושט, הא אמרת במעוט ראשון לא שייך שהי' ועד דמוסיף רובא ממילא אתכשרה ובגמ' אפלגי [ל"ב ע"א] בשעור שהי' לעוף, ולאו סברא מעליא למימר שהי' בעוף מדרבנן ולא שמענו לה מן קדמאי ובפ"ק [כ' ע"ב] משמע דשייכי ה' הל' שחיטה בעוף מדאו' וכן בתוספתא שחט מעוט ושט ושהה ואח"כ שחט שניהם טרפה. והפרוש הנכון אשר שמענו החליד במעוט סימנים מהו ששחט רוב סימן הראשון בבהמה ואח"כ החליד הסכין תחת מעוט הנשאר ושחט השני כדרכו, מי אמרינן אף את"ל תחת העור לא הוי חלדה דלא חשיב כבשר הסימנים, מעוט סימן חשב דשייך בי' תורת שחיטה וכששחט תחתיו הוי חלדה, או דלמא אף את"ל תחת העור הוי חלדה, משום דמכסה לסכין ולא בטיל, אבל מעוט סימן שנשאר כיון שחתך רובו כחתוך לגמרי דמי דאי בעי לא שחיט לי' כלל וכמאן דמגליא לסכין דמי וליכא חלדה וסלקא בתיקו, וה"נ בעי' שהה במעוט סימנים לאחר ששחט רוב הסימן שהה בהתעסקות בחתוך המעוט כדי שהי' שהי' לו סכין רעה, ואי לא חשבינן התעסקות במעוט האחרון לשחיטה, אי שחט בתר הכי השני הוי כמחתך עצים בין סימן א' לסימן ב' והוי שהי', או דלמא כיון דלכתחלה בעי למשחט כולי סימן, גם מעוטו מקום שחיטה הוא ובשחיטה קעסיק ולאו שהי' הוא וסלקא בתיקו. ולפרוש זה כל הני תוספתות הלכתא נינהו, דכל פסולי הל' שחיטה שייכי בושט כ"ז שלא שחט רובו, ובהא לא אבעי' כלל אי התחיל לשחוט ושט ושהה, דממ"נ פסול דאי הראשון לאו שחיטה הוי נקב הושט, ואי שחט הוי פסול משום שהי'. ולהאי פרושא חזי לן דלא קמספקא לן כלל דשייך דרסה וחלדה גם במעוט בתרא דסימן הראשון, דע"כ לא קמבעי' אלא היכא דשחט רוב סימן והחליד תחת מעוטו ולא שחטו אלא שחט תחתיו סימן שני, כיון די"ל דמעוט הנשאר כאלו אינו בתר דשחט רובו, והשתא השני לא נשחט בחלדה. אבל בתר ששחט רוב סימן א' כהלכה שחט מעוט הנשאר של אותו סימן בחלדה כגון ממטה למעלה הרי עשה מעשה חלדה קודם גמר שחיטה ופסול וה"ה בדרסה. ובשהי' במעוט אחרון של סימן א' שפיר קמבעי' לי' דאי כגוף הסימן דמי כל התעסקות בו לא מקרי שהי' ולהכי שפיר דלא אבעי' לי' בדרסה במעוט בתרא של סימן ראשון כיון דעושה מעשה פסול בשחיטה.
השוחט ב' ראשין כאחד שחיטתו כשרה נקט דיעבד משום דלכתחלה אסור בקדשים כדתני ר"י תזבחהו חסר כ' שלא יהיו ב' שוחטין זבח א' תזבחהו שלא יהי' א' זובח שני ראשין כא', אבל בחולין שוחט ב' ראשין כא'. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' א' למעלה וא' למטה ושחיטתן כשרה, וקייל"ן כרב וכרי"צ בר שמואל מתני' בב' סכינין וב' בני אדם השוחטים ובצרוף שניהם נשחט רוב כמ"ש לעיל בשם ר"א משבחא דלא בעינן שחיטה מפורעת וכן שחיטה עשויה כמסרק וכקולמוס כשרה [י"ט ע"ב] ויש חולקי' דאין הלכה כריא"ר דמתיר לשחוט בב' וג' מקומות דבעינן ש' מפורעת. ודקתני במתני' שנים אוחזין בסכין ושוחטים ש' כשרה לשון דיעבד היינו נמי דבקדשים איירי. מיהו י"ל תני כשרה אגב רישא דאיירי בקדשים וסיפא בחולין ולכתח' נמי מותר בשנים. ומסתבר הכי, דאי בדיעבד קאמר ובקדשים, בהאי לישנא הול"ל, היו ב' אוחזין ושוחטים שחיטתם כשרה דומי' דרישא השוחט ב' ראשין, ומדלא אמר הכי אלמא לכתח' קאמר, ובהא סלקא סיפא דמתני' כהלכתא דבקדשים נמי ב' שוחטין.
התיז הראש בבת אחת שחיטתו פסולה, פי' שדקר הצואר כדרך ההורגין בסייף או הניח הסכין עליו ודוחקו למטה בתוך הצואר כמו שחותכין צנון פסול, שאין זה שחיטה דבעינן הולכה והבאה דקרא אמר ושחט פי' משך ועקר הדבר הלמ"מ [ט' ע"א]. הי' שוחט והתיז הראש בבת א', כלומר ששחט בהולכה אחת ועד שלא הספיק להביא כבר נשחטו סימנין או שחטן בהבאה א', אם יש בסכין כמלוא הצואר חוץ לצואר, שיש בארכה ב' צוארים כשרה, דכך שערו חכמים באורך זה לא ידרוס אפי' שוחט בהבאה או בהולכה א'. ואם נמצא שנשחט רוב סימנין קודם שהביא שעור אורך זה על הצואר כגון שהסכין חד ביותר לא איכפת לן, הי' שוחט והתיז ב' ראשין כאחת, אם יש בסכין מלבד אורך ב' צוארין עוד מלוא צואר א' כשר, בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל הוליך והביא אפי' סכין כ"ש אפי' כאזמל כשר ומסתבר להגרי"צ דוקא עוף כשר באזמל שצוארו דק אבל לא בהמה דבאזמל דק אפי' מוליך ומביא א"א בלא דרסה. ושוחט ב' ראשין כא' ואין בסכין אלא כשעור ב' צוארין ושחטן בהולכה א' י"ל הפנימית כשרה שקרובה אליו וכל אורך הסכין הלך עלי' וחצונית פסולה שלא הוליך עלי' אלא שעור צואר א', ורבותא אמרי אף הפנימית פסולה.
<h2>דף לב.</h2>
נפלה סכין והגביה ושהה בהגבהה זו בין השחיטה, השחיז הסכין ועף, כלומר שיגע בהשחזה ולא הי' בו כח לגמור השחיטה ובא חברו וגמר, אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. מאי כדי שחיטה אחרת רב אמר כדי שחיטת בהמה אחרת, בהמה לבהמה ועוף לעוף, שמואל ורי"ו אמרי אפי' בהמה לעוף, במערבא משמי' דריב"ח אפי' כדי שיגביהנה וירביצנה וישחט דקה לדקה וגסה לגסה. וכ' הגרי"צ הלכה כשמואל ורי"ו דהוו תרי ואין דבריו של א' במקום ב'. ודבריו סתומין. י"מ שבא לפסוק כשמואל ורי"ו לאפוקי מרב וריב"ח, דריב"ח דאמר לדקה לא משערין בגסה כ"ש בעוף לא משערין בבהמה אלא עוף לעוף, ולא הביא ריב"ח אלא לאשמועינן דבשעור שהי' כדי שחיטה שאמרו הגבהת והרבצת הבהמה בכלל, דכ"ע מודי בי'. וקשי' לן כיון דס"ל להרב דאין הלכה כריב"ח במה דמסיים דקה לדקה וממילא עוף לעוף, אי הכי מה מסיים, הלכתא כשמואל ורי"ו דהוו תרי ואין דבריו של א' במקום ב', הא ריב"ח ורב נמי תרי, ומאי אולמא הני מהני, ותו אי לענין הגבהה והרבצה פ' כריב"ח ובענין דקה לדקה ועוף לעוף לא פסק כותי', הול"ל הלכה כרי"ו בדקה ועוף דמשערין בגסה בשחיטה גופא, אבל לענין הגבהה והרבצה והלכה כריב"ח דקה לדקה וכו'. וי"מ כולי פסקא דהרב כריב"ח דלא פליגי עלי' ש' ורי"ו, דאינהו דאמרו בהמה לעוף בדקה מיירי, וריב"ח מפרש מ"ש בהמה לבהמה היינו גסה לגסה ודקה לדקה וכדי שיגביהנה וירביצנה, ומדלא הזכיר עוף מכלל דשעורו כשעור הקטן היינו דקה, דלא ידע משעור אחר אלא מגסה ודקה ובכולהו כדי שיגביהנה וירביצנה, והא דכ' הלכתא כרי"ו וש' דהוי ב' במקום א', והא תלתא הוי ריב"ח, טעמי' דלא מפרש בהדי' בהמה לעוף ולא נחית לפלוגתא דרב ורי"ו. וגם לפי' זה קשי' כיון דלא פליג שום אמורא ארי"ו אלא רב דאמר עוף לעוף הול"ל רב ורי"ו הלכה כרי"ו, ותו כיון דנחית להלכתא לא הו"ל למסתם דעתו בהגבהה והרב' כיון דרי"ו לא אמר מידי בהא מלתא, ועוד דאכתי לא ידענא בעוף אי בעינן נמי הגבהה והרבצה או לא. ומסתבר לן מ"ש הרב הלכה כרי"ו ושמואל וכו' לאו לגבי רב לחוד אמר... [צ"ל אלא אף לגבי ריב"ח] וב' הלכות שאין הלכה כריב"ח, וכש' וכרי"ו נמי לא, אלא כרב דקה לדקה ועוף לעוף, דמשמע לי' דריב"ח דאמר דקה לדקה ה"ה עוף לעוף כרב, ור"ח פ' כש' ורי"ו. ובדאור' אחר המחמיר אזלינן. ושהי' דשחיטה פשיטא לן דלא משערין כדי שישחט כל סימנים אלא כדי שישחט רוב ב' סימנים ובעוף רוב סימן אחד, וגם בכדי שחיטת העור שכך דרך שחיטה. אמר רבא השוחט בסכין רעה אפי' הולך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה והיינו בלא שהה בינתים, דאי שהה בינתים וכל הרגעים ששהה בצרופן שעור שהי' ס' נבלה דלא.
ואי שחט ישראל רובא ואח"כ גמר הגוי לא מפסלא שחיטה כדאי' בפ"ק [י"ט ע"ב] מדהו"ל לישראל למשחט רובא ולא שחט כי נפקא חיותא בידא דגוי נפקא, הא אי שחט רובא וגמר גוי מעוט בתרא מעשה קוץ בעלמא עביד ולאו שחיטה מקרי והכין תני' [תוספתא] ישראל ששחט ומרק גוי שחיטתו פסולה, שחט בה רוב שנים וגמר הגוי שחיטתו כשרה. ויש מי שמצא סתירה להלכה זו מדברי ב' הלכות שכ' והיכא דשהה במעוט סימנים בין בתחלה בין בסוף אסור כיון דלא אפשט עבדינן לחומרא דס"ל אבעי' דר"ה בר נתן [ל"ב ע"א] שהה במעוט סימנין מהו תיקו למעוט בתרא קאי, ואנן מספקא לן אי מדאו' או מדרבנן קאמר ואפי אי דאור' קאמר שאני התם כיון דישראל גמר השחיטה לאחר ששהה איכא לספוקי שמא במעוט בתרא נמי תורת ש' עליו וכולא חדא ש' היא, אבל גוי דלאו בר זביחה מעשה ידיו (כקוץ) [כקוף] בעלמא ולא פסול אי שחט ישראל רובא.
שחט את הושט ופסק את הגרגרת, פי' בבהמה שצריך ב' סימנים, או שחט הגרגרת ופסק הושט, או שחט א' מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו, פי' מלמטה למעלה לאחר ששחט סימן א', ר' ישבב אמר נבלה ורע"א טרפה כלל אר"י כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, וכל ששחיטתו כראוי וד"א גורם להפסל טרפה והודה ר"ע, ופי' דמתני' למסקנא כל שיש פסול במקום שחיטה כנקובת הושט ופסוקת גרגרת, אע"ג דשחטה במקום אחר נבלה כיון שנפסלה במקום שחיטה. ואף עוף שאין צריך אלא סימן א', מ"מ צריכין ב' סימנין ראוים לש', ואם נקב הושט או נפסק גרגרת אפי' שחטה בסימן הכשר נבלה, ודוקא אם נקב ושט ונפסק' גרגרת במקום הראוי לשחיטה אבל (ט') [טרפה] בתורבץ הושט ובגרגרת למעלה משפוי כובע ואח"כ שחטה אינה אלא טרפה ולא מטמאה כדאי' בהמקשה [ע"ג ע"א] והא דקתני אלו טרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת מתרצי בגמ' אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש טרפות ופריך א"ה ליתני נמי שאר נבלות דתני בפ"ק [כ"א ע"א], כי קתני נבלות דלא מטמא מחיים דמטמא מחיים לא קתני. — וקשי' לן כיון דנקובת ושט ופ' גרגרת בכל מקומן הראוי לשחיטה לא מהני להו שחיטה הוי לן למבדק סימנים לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחייה בחזקת אסור עד שיודע במה נשחטה ואי משום דאזלינן בתר רוב מי לא תנן [יבמות קי"ט ע"א] האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ואמרו מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם, ופריך בשלמא יבומי לא דלמא מעוברת צרתה אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים דמעברות ויולדות, ומסיק דחזקה כשיצא בעלה מייתי לה ליבום ורובא לשוק, וחזקה לא עדיף כי רובא, ומעוטא מפילות, סמוך מעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא להכי לא תנשא, וה"נ סמוך מעוטא דנקובת הושט לחזקת אסור דבהמה ואתרע רובא, והו"ל לבדוקי אחר שחיטה כל הסימנין. וכד מעינין שפיר אשכחנא פתורא, כיון דרחמנא אמר ליזל בתר רוב ונשחט לקנה וושט ולא ליחש דלמא במקום נקב שחט, ובכ"מ הראוי לשחוט אמר שחוט, להכי גם לאחר שחיטה ל"צ למבדק דכולהו סימנים אכשרינהו לשחיטה ולית סברא למימר לחצאין אמר כל מקום שתשחט לא תיחש שמא נקב, ובשאר מקומות תיחש...
<h2>דף לז.</h2>
השוחט מסוכנת רג"א עד שתפרכס ביד וברגל רא"א דיה אם זינקה, פי' מקלח בכח וקייל"ן כחכמים דאמרי עד שתפרכס ביד או ברגל, או שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה וא' גסה, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה וחיה בין גסה בין דקה דינה כבהמה דקה בד"א במסוכנת אבל כשהיא בחזקת בריאה אפי' אין בה מסימנים אלו כשרה, ונקראת מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אפי' אוכלת בקעיות.
<h2>דף לח:</h2>
א' רבא הלכתא כי הא דתני' בהמה שפשטה ידה ולא כפפה פסולה בד"א ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה כשרה, בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל אפי' פשטה ולא כפפה כשרה, ועוף אפי' לא ריפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זו פרכוס. וחזי לן בדקה אם היתה ידה פשוטה בשעת שחיטה וכפפה כשרה ומברייתא יש לדייק הכי. הגרי"צ ל"כ בהדי' שכשכש בזנבו מהני בבהמה, וחזי לן דמהני כאדכר במתני', וברייתא דנקטי' בעוף לרבותא אף דקל לפרכס בנוצתו מהני, דא"א דברייתא פליגי אמתני', מאי פריך ארבא מקמ"ל תנינא ומשני עוף אצטריך דלא תנן במתני', לימא טובא קמ"ל דלית הלכתא כמתני' דמהני כשכוש בבהמה. וכל פרכוס שאמרו דוקא בסוף שחיטה וכל מסוכנת שאין לה פרכוס זה כמתה קודם גמר שחיטה.
השוחט לגוי שחיטתו כשרה אפי' שמעינהו לגוי דחשיב לע"ז, דקייל"ן כר"י דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, והכי מוכח מהני טייעי דיהבי דיכרי לישראל, אמרי להו דמא לדידן פי' לע"ז, משכא ובשרא לדידכו ואמר ר' יוסף דשרי דהלכה כר' יוסי. אר"י ק"ו מה במקום שמחשבה פוסלת בקדשי' אין הכל הולך אלא אחרי העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. ומפרש בגמ' לאו למימרא שאין מחשבת ע"ז פוסל' בחולין דא"כ זביחה לע"ז דמיתסרא היכי מ"ל והכ' קראה זבחי מתים ולמדנו ממנו שתקרובת ע"ז אסורה בהנאה והזובח חייב מיתה דכ' זובח לאלקי' יחרם ועל זריקה והקטרה לע"ז נמי חייב דהוי עבודות לגבה דכ' בל אסיך נסכיהם מדם ואשר חלב זבחימו יאכלו, הלכך ודאי השוחט לע"ז או לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הבהמה אסורה בהנאה דמחשבין מעבודה לעבודה אף בחוץ, אלא ה"ק ומה במקום שמחשבה פוסלת בקדשים מעבודה לעבודה בד' עבודות כגון שוחט ע"מ לקבל או להוליך או לזרוק הדם או להקטיר בפסול מפסל הקרבן, ומ"מ אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ולא אחר הבעלים חולין שאין מחשבה בחולין פוסלת מעבודה לעבודה אלא לענין ב' עבודות שאם חשב בשעת שחיטה לזרוק או להקטיר לע"ז אסורה בהנאה אבל אם חשב לקבל או להוליך הדם לע"ז לא מפסל אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכין דינא בחולין אם שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק או חשב להקטיר לע"ז, ואפי' זרק והקטיר לע"ז לא נאסר הבשר אלא מה שזרק והקטיר, ואע"ג דבזריקה והקטרה בר קטלא הוא, מ"מ כיון דהתירה התורה הבשר בחולין ע"י שחיטה, זריקה והקטרה לאו מכשירי הבשר נינהו, ולא יצא מהתירו הראשון, אבל בקדשי' שד' עבודות מכשירי קרבן נינהו, הלכך במחשבת פסול בא' מהן מפסל. וכן אם שחט לקבל הדם ויודע שיזרקו הגוי לע"ז לא נאסר הבשר. והא דאמרינן מחשבה פוסלת לאו מחשבה גרידא דדברי' שבלב אין דברים אלא דבור, דבלישנא מחשב דבור משתמע כדתנן [ב"מ מ"ג ע"א] החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש מחייב מדכתיב על כל דבר פשע. ובנזקין [גיטין נ"ד ע"א] בעי למימר אדם נאמן לומר אפי' לאחר זמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו שהרי כ"ג ביה"כ נאמן לומר פגלתי ואין אדם רואהו, ומפרק דלמא ראוהו דרך פשפוש. ואי פגול במחשבה אפי' ראינוהו אין אנו יודעין אי פגל והתורה האמינתו, אלמא פגול בדבור, ובריש מנחות [ב' ע"ב] קרי נמי למחשבת שנוי קדש מחשבה דמנכרא וע"כ שהוציא מפיו וניכר שכזב, וכיון דהכי הוא נ' בע"ז נמי לא פסלה מחשבה אלא דבור דאלת"ה האיך יליף חוץ מפנים מק"ו שאין הכל הולך אלא אחר העובד, שאני חוץ דמחשבה פסלה בי', לאפוקי פנים דקיל.
<h2>דף לט.</h2>
ודאמרינן מומר לחלל שבת שחיטתו פסולה, מ"מ אם תחלת חלולו בפרהסיא הי' ששחט בשבת ונעשה מומר ע"י שחיטה זו, אותה שחיטה כשרה, ואיכא דאייתי ראי' מדתנן [י"ד ע"א] השוחט בשבת אע"ג שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובעינן לאוקמי אפי' במזיד, ולאו ראי' דאיכא לאוקמי ששחט בצינעא, אבל בברייתא [ה' ע"א] חוץ ממומר לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה מדמה שבת לע"ז, ובע"ז מצינו דשחיטתו מקרי שחיטה כששחט פעם ראשונה לע"ז דתנן [פ"א ע"ב] השוחט ונמצא טרפה וכן השוחט לע"ז חכמים מחייבין משום אותו ואת בנו, אבל נתנבלה פטור משום אותו ואת בנו דלאו שחיטה הוא, וארי"ו אפי' שחט לשולחנו והשני שחט לע"ז ואתרו בי' משום אותו ואת בנו ולא אתרו בי' משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו. ואי איתא דבשחיטה ראשונה לע"ז הוי משומד ושחיטתו נבלה כשחיטת גוי, וכי בשחיטת גוי חייב משום אותו ואת בנו, אלמא שחיטה ראשונה כשחיטת ישראל כשר דנינן לה ואסורה מ' דבר אחר ששחטה לע"ז, וה"נ אתמר [ל"ט ע"א] השוחט הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז רי"ו אמר פסולה דילפינן חוץ מבפנים דמחשבין מעבודה לעבודה ור"ל אמר מותרת דלא יליף חוץ מבפנים, וקשי' נהי דלא ילפינן, מ"מ כיון דחשב בשעת שחיטה לעבוד ע"ז ושוחטה על מנת כן הוי משומד וכדאמרי' מודה ר"ל דבר קטלא הוא, ואיך שחיטת מומר מותרת, אלא ודאי השחיטה שנעשה בה מומר לא נפסלה מצד מומרות שלו, אלא מ' ששחט ע"מ לזרוק לע"ז למ"ד מחשבין מעבודה לעבודה ויליף חוץ מפנים, וה"נ אי שחט פעם ראשונה בפרהסיא בשבת מותרת דמעשה שבת לא אסרה תורה כתקרובת ע"ז. ויש מי שאומר מההוא דשוחט הבהמה לזרוק דמה לע"ז לאו ראי' דפרושא הישראל שחט בהמה לגוי וידוע שגוי יזרק דמה לע"ז ושוחטו ע"ד כן ובהא מכשיר ר"ל ורי"ו פוסל ולא דמי להני טייעי... [ל"ט ע"ב] התם השוחט לא הי' מחשב בשחיטה שיזרק הגוי לע"ז, אבל הכא חשב שיזרק הגוי הדם לע"ז, ולא מחוור לענ"ד, דאי איתא דפליגי רי"ו ור"ל בהא, מאי אייתי ראי' לרי"ו מברייתא השוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז הרי זבחי מתים, התם ודאי איירי שישראל עצמו חשב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז כדתני בסיפא שחטה ואח"כ זרק הדם לע"ז זה הי' מעשה בקיסרי ולא התירו, וע"כ איירי שהשוחט זרק אח"כ, ואנן לא ידעינן אי שחט ע"ד כן אי הוכיח סופו על תחלתו, אלמא רישא נמי בחד גברא ובשחיטה חשב לזרוק דם לע"ז, ומאי סיעתא לרי"ו אי שחט ישראל ע"ד שיזרק הגוי לע"ז שפסולה ותו מאי קשי' לי' וצריכא דאי אתמר בהא וכו' והתם נמי [סנהדרין ס"א ע"א] אי' השוחט לזרוק דם לע"ז ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, אלמא דר"ל איירי ששוחט עצמו אמר ע"מ שיזרק הדם לע"ז, ומה"ט פריך לר"ל [ע"ז ל"ד ע"א]. דאמר אוסר ר"מ גבינות אונייקי בהנאה מפני שעגלים נשחטין לע"ז ואת הוא דאמרת השוחט בהמה לזרוק דם לע"ז מותרת, ומאי קושי' ר"ל לא איירי שהשוחט עצמו אמר לזרוק אלא הגוי יזרק, והכא השוחט עצמו אמר שיזרק אלא ודאי ר"ל התיר אף ששוחט עצמו אמר לזרוק. ותו אמרינן לקמן [מ"א ע"א] גבי שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם הרים וא' לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה לאכילה ומיירי אפי' הבהמה אינו שלו ופריך והא אמרת בישראל לצעורי בעלמא קא מכוון, ומשני הב"ע במומר שדעתו לכך. ואי אמרת בפעם ראשונה לא נאסרה השחיטה שנעשה בה מומר ניחא, דקמ"ל הכא פסולה מפני שאמר להר ומחלפה בשר של הרים, אבל א"א בשחיטה שנעשה בה מומר נבלה הויא, מאי פריך אפי' אי לצעורי קא מכוון, מ"מ מומר הוא כיון דשוחט לשם הרים, אע"ג דלאו תקרובת ע"ז מקרי, מ"מ בר קטלא הוא, דמשתחוה להר הר מותר וגברא בר קטלא כשאר עע"ז [סנהדרין ס"א ע"א] ולא עדיף מאומר בהדי' אני עובד ע"ז לצעורי לפלניא דמומר הוא ושחיטתו פסולה, אלא ודאי מה ששחט לשם הרים מומרות ראשונה שלו היא ושחיטתו נבלה לאו מ' מומרות שבו אלא מ' שנשחטה לשם הרים ומחלפה בשוחט לע"ז שנעבדה.
והיכא דאשתמד ושחיט מקמי הכא, לא אמרינן מאי דשחט מקמי הכא הוי שחיטת מומר ונבלה אלא אמרינן השתא הוא דיצרא אלבשי' ונעשה מומר כדאי' בבכורות [תוספתא פ"ג] החשוד על ע"ז חשוד על כל המצות שבתורה ולא למפרע אלא מכאן ולהבא שנ' למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. ואית בי' לעיונא דבמכילתין [ל"ט ע"א] אי' השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז, הרי אלו זבחי מתים ואסור בהנאה, שחטה ואח"כ זרק הדם לע"ז, זה הי' מעשה בקיסרי, ולא אמרי בה לא אסור ולא היתר, אסור לא אמרו משום כבודן דרבנן, היתר ל"א משום כ' דרשב"ג דתני' הכותב נכסים לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם, אם הי' רבו שני כהן הרי אלו אוכלי' בתרומה, רשבג"א כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשיו והם ישראלי' לכך אין אוכלין בתרומה, והוינן בה לת"ק אפי' עומד וצווח בתמיהה מתנה אינו זוכה בעל כרחו ומשני בצווח מעיקרא לכ"ע לא קנה, בשתק ולבסוף צווח לכ"ע קנה, כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר, כלומר לאחר אמר זכה בשטר מתנה לפלוני והוא שמע ושתק ולבסוף צווח, ת"ק סבר מדשתק מעיקרא קננהו, והאי דקא צווח מיהדר קא הדר, ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו, והא דלא צווח מעיקרא, סבר כי לא אתא לידי אמאי אצווח, חזינן דמספקי להו במומר אי זרק דם לע"ז אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שכבר הי' מומר קודם זה בשעת שחיטה. ולאו ראי' הוא, בההיא בהמה דזרק הדם לע"ז לאחר ששחטה חששו לומר הוכיח סופו על תחילתו דהוי ידים מוכיחות שכבר בשחיטה חשב לזרוק דם לע"ז דבחד גופא אתרע דומי' לההוא דעומד וצווח בסוף, אבל בשאר בהמות ששחט מקמי הכא לא חיישינן ומוקמינן לי' בחזקת כשרות ולא דמי...
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לשם הרים ימים נהרות, מדברות שחיטתו פסולה אבל לא זבחי מתים, והוא דשחט להר שהר אינו נאסר דמחובר הוא ואינו תקרובת ע"ז כדאי' פכה"צ [ע"ז מ"ו ע"א] הגוים העובדי' ההרים ההרים מותרין ועובדיהם בסייף, אבל שחט לגדא דהר, פי' לשר של הר דתלוש הוא הוי תקרובת ע"ז ואסור בהנאה כדתני' השוחט לשום הרים לשום נהרות, מדברות, לשום חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, לשום מיכאל שר הגדול, לשם שלשול קטן הרי זבחי מתים ומוקי דשחט לשר שלהם, והא דלא קתני במתני' לשם חמה ולבנה, לאו משום דחמה ולבנה הוי זבחי מתים אע"פי שאינו שוחט לשר שלהן אלא לגופן, דמקרי תלוש, אלא תני ושייר, ואיכא מרבותא דאמרי להכי ל"ק דאפי' שוחט לגופן הוי זבחי מתים כתלושי' דמי ואלהות מקרי כד' וראית את השמש ואת הירח, ול"נ דא"כ מאי קדייק מסיפא דברייתא לגדא דהר מהא דמיכאל שר גדול. שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אלה וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, ואם שחט א' לע"ז תלושה אסור בהנאה אם הוא גוי או מומר, ואם אינו מומר אמרינן לצעורי קמכוון, וא"ד אם יש לו שותפות אפי' אינו מומר פוסלה וטעמיהן נפרש. א"ר הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז, ומכ"ש אם הוא הרביצה, כיון ששחט סימן א', כלומר מעט אסרה, דא"ע ארי"ו אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה, וב"ח אף שנעבדו ממש לא אסירי להדיוט, כיון שעשה בה מעשה אסרה. ור"נ ור"ע ורי"צ אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפי' שחט ב' סימנין, ול"ל במעשה גדול מודי דהא מותיב להו ממנסך דעביד מעשה רב, אבל ר"ח פי' במעשה רב מודי, ומנסך לא הוי מעשה רב דהיזק שאינו ניכר הוא מיהו אם נסך לה בין קרניה ודאי לא הוי מעשה לאסרה להדיוט... בגמ' מותיב להני דאמרי אין אוסר דבר שאינו שלו ממתני' ב' אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם דבר הפסול וא' לדבר כשר שחיטתו פסולה, ומשני דמיירי דאי' לי' שותפות בגוויה, ת"ש המנסך בשוגג פטור במזיד חייב, ה"נ דאי' לי' שותפות. כתנאי גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו, ריב"ב ור"י בן בבא מתירין אותו מפני ב' דברי', א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז, ב' שיוכל לומר לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי, ור"נ ור"ע ורי"צ אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו, ה"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוון. ת"ש ב' אוחזין בסכין וכו' הב"ע במומר, ת"ש המנסך במזיד חייב, ה"נ במומר, וה"נ ישראל שהתרו בו שלא ישחט לע"ז ושחט בהמת חברו לע"ז אין מומר גדול מזה. וכ' בהלכות היכא דשחט בהמת חברו לע"ז לאו כלום הוא שאין אוסר דבר שאינו שלו, אפי' למ"ד אוסר, ה"מ גוי דבלבו לע"ז אבל ישראל לצעורי קמכון, והני תיובתא ממתני' שנינהו במומר. ומדלא הביא פרוקא קמא בדאי' לי' שותפות, מכלל דס"ל למאי דאסיק בישראל לצעורי קמכוון נאיד תלמודא מהאי פרוקא, ואמרינן לצעורי קמכוון אף בשותפות אע"ג דאפסיד אנפשי' כד' בעלמא אפי' מקלקלא נפשא לעולם דאי קיים האי פרוקא למה הדר ומותיב מהני מתניתין. וא"ד תרתי פרוקא הלכתא נינהו והא דחזר ומותיב דקמ"ל דאיכא נמי פרוקא אחרינא דלא אסיק מעיקרא, דגוי ומומר אוסרין לכ"ע, ואייתי ראי' מדתנן נמי גבי השוחט לשם עולה [מ"א ע"ב] וכו' שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד לשם א' מכל אלה שחיטתו פסולה, והכא ליכא לתרוצי במומר דאינו שוחט לשמים לשם עולה, וע"כ צ"ל להני אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאי' לי' שותפות בגוויה. ולא חזינא ראי' דאיכא למימר גבי ע"ז דישראל בדילי מיני' טובא אפי' אי' לי' שותפות בגוויה אמרינן לא כיון לע"ז אלא לצעורי לחברי', אבל השוחט לשם עולה קרוב לומר דלא כוון לצעורי אלא לעשות ריח ניחוח לה', ואי אית לי' שותפות בגוויה יאמרו שכוון למצוה, ובדלית לי' לא כוון אלא לצעורי, ותו וכי לא עסקינן דידענו דלאו לצעורי עביד, כגון שהוא בנו או אוהבו או שכבר שחט... והלכתא כר"נ ור"ע ורי"צ דוקא בגוי ומומר אוסר דבר שאינו שלו דאתי' מלתייהו אפי' לת"ק דקאמר גוי שנסך יינו של ישראל, אבל בישראל אף לת"ק אין אוסר וההוא דמנסך בפ' הנזקין במומר עסקינן. אבל ב' הלכות כ' אר"א [ע"ז נ"ט ע"א] גוי דנסכי' לחמרי' דישראל אע"ג דאסרי דמיה משקל דמי' מהאי גוי שרי, מ"ט מקלא קלייא ואיכא מ"ד דשרי לזבוני, ואר"א מנא אמינא דתני' גוי שנסך יינו של ישראל אסור, ריב"ב וריב"ב מתירין, שאין מנסכין שלא בפני ע"ז, ומשום שיוכל לומר לא כל המינך שתאסר ייני ומשום דר"נ ור"ע ורי"צ ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו קמו כריב"ב הלכתא כותיהו עכ"ל ולענ"ד ל"מ הכי דר"נ ור"ע ורי"צ כת"ק נמי אתון דבגוי מודי דאוסר דבר שאינו שלו. ובתשובה הלכה כת"ק גוי שנסך יינו של ישראל כמי ששרפו ושקל דמי' מיני' ולזבוני לאחר אסור, וריב"ב דשרי מטעם שאין מנסכין אלא בפני ע"ז, מצינו שמנסכין גם שלא בפני ע"ז, ואם כדבריהם ליכא גוי דמנסך יינו של ישראל, ואי קשי' הא קם ר"נ ור"ע ורי"צ כריב"ב דמתיר הדר בי' ר"נ דההוא עובדא הוי במחוזא [ע"ז נ"ז ע"א] על גוי לחנותא ואמר אית לכו חמרא אמרי לא, אדהכי הוי יתיב דולא שדא בי' ידא ושכשך אמר האי לאו חמרא, שקליה ישראל בריתחיה ושדיה בחביתא, שרי רבא לזבוניה לגוי, דהוי לי' רבא כריב"ב דאמר אין הגוי אוסר דבר שאינו שלו ולית הלכתא כותי' מדאר"נ לרבא דאסור למכור, ש"מ הדר בי' ר"נ וקם לי' כת"ק דריב"ב, ואף ר"ה בר חיננא ור"ה ברי' דר"נ פליגי התם ארבא ואף אביי פליג ארבא ומסיק תיובתא דרבא, ואף רב אשי פליג ארבא דאמר גוי דנסכיה לחמרא דישראל דליסבנא ומשקל דמיה אסור, משקל דמיה מהאי נכרי שרי מ"ט מקלא קלייא, ש"מ דר"א כת"ק דגוי אוסר בהנאה יינו של ישראל וליתא לריב"ב ע"כ. ואנן לא חזינן דיוקא דצרכינן למימר ר"נ הדר בי', דמעיקרא נמי לא אמר אין אוסר דבר שאינו שלו אלא בישראל אבל בגוי ומומר דלע"ז קמכוון מודה דאוסר ואף דבעובדא דרבא לא לנסוך קמכוון, לא פלוג רבנן כיון דרוב גוים מכוונים לנסך, ורבא נמי... מיהו אם נתכוון הגוי ליגע ביין ישראל להכעיסו ולהפסידו שרי אפי' בשתי' דבכה"ג לא גזרו רבנן כך נמצא בתשו' רב האי בן ר"נ גאון פ"א הי' בורו של ישראל מלא יין ובא אנס והושיט ידו לתוכו להכעיס והי' שם זקן א' ירא שמים שנהרג על ק"ה ושתה מן היין בפני האנס שלא יהא רגיל לעשות כן ואך הגוי שכשך סתם ולא נתכוון להפסיד ישראל ודאי היין אסור בהנאה, וחזי לן אפי' למשקל דמי מיני' אסור.
תנן בכלאים [פ"ז מ"ה] המסכך גפנו על תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו דברי ר"מ ר"י ור"ש אמרו אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, וקשי' לן דלא קאמר בסוגין ר"ה ור"נ כהני תנאי, ותו דהכי ליכא לשנויי דמיירי בגוי ואפ"ה אוסר ת"ק, ותו תקשי למאן דמפרק בשותפות מודה ר"נ דאוסר והכא בכלאים אי' בי' שותפות דלכ"ע גפנו אסור ול"ל לצעורי, והתירו ר"י ור"ש. וחזינא לרבותא דכ' דלאו כל אסורין שוין, בכלאים כ' לא תזרע כרמך כלאים דומי' דזריעה דניחא לי' והיכא דלא ניחא לחברי' אינו אוסר בשל חברו או מד' רחמנא כרמך משמע דוקא בשלו, ות"ק דאוסר דורש בירוש' לא תזרע כרמך כלאים מכל מקום ומהא ליכא למשמע בשאר דוכתי.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שלא יאמרו מקבל הדם לשר שלהם ולא לתוך הכלים שלא יאמרו לע"ז מקבל, אבל שוחט תוך כלי שיש בו מים עכורים, וצלולים לא, שלא יאמרו לפרצוף פנים הנראה בו שוחט ובספינה מוציא ידו חוץ לספינה והדם שותת על דופני ספינה. אין שוחטין לגומא, אבל עושה גומא בתוך ביתו שיכנס בה הדם ובשוק לא יעשה שלא יחקה המינין ומפרש בגמ' ה"ק אין שוחטין לגומא כל עקר, והרוצה לנקר חצרו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק אף זה לא יעשה. ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא, ואי לאו מין הוא ושחט לתוך גומא או כלים שחיטתו כשרה בדיעבד ואי לא נתברר שלא נזרקה בו מינות פסולה. ובתשובה כשאמרו אין שוחטין לתוך ימים לגומא ותוך כלים, לא אמרו אלא במקום ששוחטי' ומקבלי' דם בכלי וזורקי' לע"ז, שאם עשה כן נראה שנעשה לכך, אבל במקום שאין רגילים בכך מותר.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשם עולה, שלמים פסח, תודה שחיטתו פסולה מפני מראית עין שיאמרו אקדשינהו לכך שבאים בנדבה, ואף דפסח זימנא קביעא לי', ראוי להפרישו כל השנה ואי שחטו בשאר ימות השנה שלמים הוא, וקאמרי שחט קדשי' בחוץ, ואם יאכלם נראה כאוכל קדשי' בחוץ לכך אסור באכילה דומי' דשוחט להר דלא אסור אלא באכילה משום מראית עין, ואין חוששין למראית עין אלא אם הבהמה או העוף ראוי לקרבן. השוחט לשם חטאת, אשם, בכור, מעשר, תמורה, שחיטתו כשרה דאין באין בנדבה, ואלו הי' לו בכור ומעשר קלא אי' לי' ולשם תמורה הכל יודעין שאין זבח בביתו לעשות תמורה, ומינה אם הי' לו ואמר לשם תמורת זבחיי פסולה וכן בחטאת אם נודע שהוא מחויב חטאת ואמר לשם חטאת פסולה, אבל אינו מחויב כשרה, ולא חיישינן שיאמר עבר עברה שחייב חטאת עלי', אי הכי קלא אי' לי'. ויש מ"ש לשם אשם נמי פסולה. זה הכלל כל דבר הנדור ונדוב השוחט לשמו פסול לאתויי עולת נזיר, דמאן דחזי אמר נזיר הי' ל' יום ומפריש עולתו ושחט וה"ה לחטאת נזיר, וכל דבר שאינו נדור ונדוב השוחט לשמו כשר, לאתויי עולת יולדת, אפי' יש לו אשה דאי איתא דאשתו ילדה קלא אי' לי'.
<h2>דף נד.</h2>
ואיכא דאמרי דאסור לעשות בהמה כשרה טרפה מהא דפ"ק דאחרים [ע"ז י"א ע"א] שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישן והדר תני עוקרין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ופרש ר"פ עוקרין על סוס שרכב עליו, ופריך ובהמה טהורה לא, והתני' עקור שיש בו טרפה אסר ואין בו טריפה מותר, אין בו טריפה המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ומדאסר לעשות טרפה ש"מ בטהורה נמי איירי ור"פ סוס אמר, ומשני בעגלה המושכת בקרון כלומר בהא דתני לעיל מאבדין כלי תשמישו לכבודו נכלל עגלה המושכת בקרון שיושב המלך, ולפי שדי לכבוד המלך אם מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה לא שרי לאטרופה ע"י שמנשר למעלה מארכובה דהוי בל תשחית, וגבי טהורה מחלק ולא גבי טמאה כיון דדמי' לטרפה מעיקרא, ודחקו לפרש הא דאמר רבי צא טרוף או נחור משום דקבעי דמא הוי לצורך גדול וליכא בל תשחית, וה"נ מיירי תוספתא [חולין פ"ו] נוחרו או עוקרו. ולא חזי לן האי פרושא אלא הא דאתמר עקור שיש בו טרפה אסור פרושא אסור באכילה כגון דנחתך מן הארכובה ולמעלה דהוי טרפה ובהנאה מותר, ושאין בו טרפות כגון שעקרה למטה מארכובה מותר אף באכילה, וקמ"ל עקר שאין בו טרפה מותר באכילה, אף שנשתמש בו המלך, לא אסרו האכילה כשאינה טרפה, ואם עשאה טרפה כשעקרה למעלה מארכובה מותרת בהנאה, ואין בזה בזיון למלך שדי לכבודו בעקירת פרסותיה, והכי תני' בתוספתא [פ"ח בשבת ופ"ח בשמחות] עוקרין על המלכים ואין משום דרכי האמורי, עקר שיש בו טרפה אסור באכילה ומותר בהנאה, עקר שאין בו טרפה מותר באכילה. וחזי לן לענ"ד מי שמקיף על דרך זה שעקר סימן מבהמה ומעוף ואח"כ שחטו מפסידה מיהו דאפי' לגוי לא מזדבן, דאין עושין סחורה במידי דאכילה דאסורין [צ"ל מן התורה]. כדתנן [שביעית פ"ז] אין עושין סחורה לא בנבלות וטרפות, וציידי חיות עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים מותר למכרן, אלמא דוקא נזדמנו אבל לעשות נבלה וטרפה בידים ולסחור אסור, וצריך להשליך לכלבים ולא מצינו שהתירו לכתחלה אלא בחלב דבהדי' כ' יעשה לכל מלאכה הא דאי' בתוספתא השוחט וצריך לדם נוחרו וכן הא דהתיר רבי לר"ח לנבל בידים, לא שרי לי' למכור הבשר לגוי. — אמר אביי [שבת קכ"ח ע"א] האי מאן דשחיט תרנגול ליכבשינהו לכרעיה בארעא או נידלינהו דלמא מקהה לטופריה ועקר סימנין. (גליון אבל השוחט ונמצאת טרפה או נבלה הוי כנזדמן לו ופשיטא דמותר למכרו לגוי דרחמנא אמר או מכור לנכרי).
א"ר שמוטה ושחוטה כשרה, שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה כלומר אם קודם שחיטה כבר נשמטה גרגרת לא הי' אפשר לשחטה, רי"ו אמר יביא ויקיף, אר"נ לא אמרן אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל אי תפסן ושחט אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה וטרפה כ"כ הגרי"צ. משמע דס"ל הלכה כרי"ו ור"נ כשתפס בסימנים טרפה ולא מהני בדיקה ע"י שמקיף, אבל כשלא תפס צריך בדיקה, ולא כרב שאמר א"א לשמוטה שתעשה שחוטה, ונ' לדעתו שהבדיקה שיביא בהמה אחרת וישחטנה ואח"כ עוקר הסימן השחוט, אם דומין ב' החתוכים שלא האדים השני יותר מן הראשון כשר, ואם השני האדים יותר מראשון ניכר שראשון נעשה אחר שנעקר הסימן וטרפה. והכין גרסינן בספרי דייקני יביא בהמה אחרת ויקיף, ואיכא דג' יביא ויקיף מ"מ פרושא כך ותו אי ס"ד שיעשה היקף ע"י שיחתך פעם א' בסימן השמוט ואם אינו דומה לחתוך הראשון שהראשון אדמדם יותר ניכר שהראשון נעשה קודם שנשמט, מה ראי', הראשון ידמדם יותר אפי' נשמט קודם שחיטה שאעפ"י שנשמט בריא היה, דנעקר הסימן לא טרפה ולא חולה מקרי למ"ש ב' הלכות ותו אפי' אי טרפה הויא לאו כמתה דמי' ועדיין חיות בסימן הנשמט בשעת שחיטה והדם הולך ושב בו, אבל אחר שמתה הבהמה אין בו חיות והסימן מת, וא"א שחתוך לאחר מיתה יהא מאדים כבשעת שחיטה, וה"נ בברייתא נמצא בעוף שנשמטה גרגרת ואין ידוע אם קודם או לאחר שנשחט הושט פסולה ולא תני תקנתא שיעשה חתוך שני בושט, דודאי אין דומין שבחתוך ראשון הושט חי. וה"נ ליכא בדיקה בסימן עצמו שנשמט אחר שסלק חיותו, וע"כ יביא ויקיף פי' שמביא בהמה אחרת כמ"ש. וגבי נמצאה הגרגרת שמוטה וא"י אי קודם או לאחר שחיטה ליכא תקנתא שיביא עוף וישחט הושט, ואח"כ יעקר הגרגרת ויקריבהו לראשון ואם דומות השמוטות כשרה, אין זו בדיקה, דדוקא בחתוך יש הפרש בין נעשה בשעה שהי' הסימן קשה ומתוח מלמעלה ולמטה ובין לאחר שנשמט ונעשה רך ורפוי, אבל עקירת הסימן בכח שנעשה אחר שחיטה אפשר דדמי לנעקר בחיים דגם אחר שחיטה דבק בחוזק בלחי ובבשר וכשנפרק יאדים כשעור הנשמט בחיים. ויש מי שפי' שהענין כך דגם רי"ו סמך אכללא דרב כשלא תפס בסימנים א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ולחומרא אמר יביא ויקיף והכין הלכתא כשלא תפס בסי' מהני הקפה אבל כשתפס לא מהני. וב' הלכות כ' אי בהדי דנקט סימניה אשתכח חד מן סימנים דעקר ולא ידע אי מקמי דאשתחיט איעקר או לבתר דאשתחיט, ליחזי אי תפס לסימנים בידי' ושחט, איכא למימר מקמי הכי אשתמט וטרפה, ואי לא תפס בסימנים כשרה, דידוע אי איעקר מקמי הכי לא הוי משתחיט כי לא תפס בי' עכ"ל ומדלא אדכר שצריך להקיף, ש"מ דסבר רב ורב נחמן פליגי ארי"ו וסברי דלא בעינן בדיקה אי לא תפס.
יש שאומר יביא בהמה א' ויקיף, לא שישחטנה ואח"כ יעקר סימן השחוט, אלא איפכא יעקר הסימן תחלה וישחטנה, ואם דומה החתוך לחתוך שעשה בבהמה הראשונה, ידע שגם בה נעקר קודם שחיטה. ולא מחוור כלל, נהי דאין אסור להמיתה ע"י נחירה או מכה דלא שייך צער ב"ח להמית בהמה לאיזה צורך אדם כדאי' בפרקין [כ"ז ע"ב] השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד עושה, כלומר להפטר מכסוי אי צריך לדם ליניבא או לצבוע, נוחרו או עוקרו, וכך הורה רבי לר"ח צא טרוף או נחור [פ"ה ע"א] כי היכי דלא ליבעי כסוי, וה"נ מר"פ כדאמר רבי עקרנא להו, השיב רפב"י איכא צער ב"ח והדר אמר קטילנא להו, והשיב איכא בל תשחית, אלמא אם ממיתם אף שלא לצורך אכילה אלא לדבר א', אסורא משום צער ב"ח ליכא, ואלת"ה לא הו"ל לרבי לאהדורי קטילנא להו, כיון דשמע דלעקרינהו אסור משום צער ב"ח, מיהו ברירא לן לצערה תחלה ביסורין ולהמיתה אח"כ אסורא איכא כיון שביסורין אינה ממיתה אלא מצערה וקייל"ן צער ב"ח דאו' [ב"מ ל"ב ע"א] ואפי' למ"ד דרבנן, כיון שאפשר לעקר הסימן לאחר שחיטה ולדמי, לא שרי לעקר קודם שחיטה.
